תרבות של שקר ורמייה אינה נעצרת ביחסים שבין אדם לחברו, אלא מחלחלת אל תוך עולמו האמוני של האדם ומשחיתה אותו.
הפרשנים מציעים כמה זוויות קריאה לביטוי שִׁבְתְּךָ בְּתוֹךְ מִרְמָה. הגישה הראשונה רואה בכך פנייה של ה׳ אל הנביא: המרמה מקיפה אותך מכל עבר עד שלא ניתן לחמוק ממנה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], וה׳ כביכול תוהה מה התועלת בישיבתו של הנביא בתוך עם כה רמאי, כאשר אינו מצליח להשיבם למוטב [רד"ק]. גישה שנייה מתייחסת לעם עצמו, ומסבירה כי אפילו בזמן ישיבתם במנוחה, הם עסוקים בתכנון מחשבות של מרמה [רש"י].
התבוננות עמוקה יותר בנפש האדם מציעה כי הפנייה בפסוק היא אל המרמה עצמה כהוויה מופשטת. המילים תּוֹךְ ומִרְמָה הן מילים נרדפות, כאשר תּוֹךְ מתאר דיבור בעל משמעות כפולה שנועד להטעות. בדרך כלל, מקומה של המרמה הוא בשפתיים, שכן האדם מרמה את חברו אך בלבו פנימה הוא יודע את האמת. אולם כאן, המרמה העמיקה לשבת בתוך הלב עצמו, והאנשים הגיעו למצב שבו הם מרמים את עצמם [מלבי"ם].
מתוך מציאות זו, הכתוב ממשיך וקובע כי בְּמִרְמָה מֵאֲנוּ דַעַת אוֹתִי. השקיעה בעסקי השקר הפכה לנורמה התנהגותית ומחשבתית כה חזקה, עד שהיא נוחה להם יותר מאשר לדעת את ה׳ [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. בשל כך, הם אינם מסוגלים לעזוב את דרכם הרעה [רד"ק] ומחליפים את יראת ה׳ בשקר [רש"י]. השקר הפנימי גורם לכך שהם מציגים את עצמם כלפי חוץ כמבקשי אמת ודעת ה׳, אך בפועל מסרבים להכיר אותו, כך שאפילו אמונתם מבוססת על הונאה עצמית עמוקה [מלבי"ם].