הנביא קורא לנשים המקוננות לעורר בדחיפות את יגון העם, כדי להביא אותם לבכי על מצבם הטראגי. הדרישה היא וּתְמַהֵרְנָה, על המקוננות והחכמות למהר [ביאור שטיינזלץ], כפי שממהרים להגיש טיפול לחולה מסוכן שעודנו בחיים [מלבי"ם]. עליהן וְתִשֶּׂנָה, כלומר תישאנה קול (המילה נכתבת ללא האות אל"ף ובשי"ן שמאלית) [רד"ק, מצודת ציון, מנחת שי], ולהשמיע עָלֵינוּ נֶהִי, קול בכי והמיה [ביאור שטיינזלץ]. הנביא מדבר כאן בשם כלל ישראל [רד"ק], ומדגיש כי הקינה אינה מופנית אל המתים, אלא עלינו, על החיים [מלבי"ם]. מטרת היללה החיצונית היא לעורר את לב העם, כדי שבעקבותיה יפרצו בבכי בעצמם [רד"ק, מצודת דוד].
כתוצאה מאותה התעוררות, וְתֵרַדְנָה עֵינֵינוּ דִּמְעָה. מעוצמת הבכי, הפעולה מתוארת כאילו העין עצמה ניתכת ויורדת בדמעות [רד"ק]. במקביל, וְעַפְעַפֵּינוּ יִזְּלוּ־מָיִם, כלומר יטיפו מים [מצודת ציון].
הפרשנים נחלקו בהבנת הכפילות בין העיניים לעפעפיים בחלקו השני של הפסוק. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בכפל לשון פיוטי, כאשר המילה וְעַפְעַפֵּינוּ מכוונת לאישוני העיניים [רד"ק, מצודת ציון, מצודת דוד]. לעומת זאת, יש המציעים הבחנה עמוקה יותר בין המצבים: כאשר העיניים פקוחות ורואות את החללים המוטלים לפניהן, הן מורידות דמעה. אך כאשר סוגרים את העפעפיים כדי לא להביט במציאות, ומתבוננים במחשבה על העתיד המר ועל כך שהמוות עדיף על חיי חרפה, אזי הבכי גובר ונוזל בשפע רב של מים [מלבי"ם].