התנהגותו המאוסה של העם מגיעה לנקודה שבה אי אפשר עוד להצדיק אותה, והענישה האלוהית הופכת לבלתי נמנעת [ביאור שטיינזלץ]. השאלה הרטורית הַעַל־אֵלֶּה לֹא־אֶפְקָד בָּם מבטאת את כוונת ה' להשגיח על המעשים הללו ולהיפרע מהחוטאים [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה לשונית, אף על פי שהמילה בָּם מופיעה בפסוק זה, בניגוד לפסוקים דומים קודמים בספר שבהם היא הושמטה, משמעות הדברים נותרת זהה לחלוטין [רד"ק].
הפרשנים מזהים כפילות בפסוק, המצביעה על שני ממדים שונים של הדין האלוהי. בעוד שהחלק הראשון, הַעַל־אֵלֶּה לֹא־אֶפְקָד, מתייחס לעצם הענישה הראויה על המעשים הרעים בפועל, החלק השני, אִם בְּגוֹי אֲשֶׁר־כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי, מכוון לנקמה העמוקה יותר על תכונות הנפש המושחתות והטבע הרע של החוטאים, אשר הובילו אותם לעשיית מעשים אלו מלכתחילה [מלבי"ם].