חברה מתוקנת מושתתת על אמון, אך מציאות חיים של שקר ובגידה מפרקת את הקשרים האנושיים הבסיסיים ביותר. שגרת החיים הופכת לרצף של רמאות, עד כדי כך שעשיית הרע הופכת לטבע שני ולמאמץ מתיש.
הפרשנים מסכימים כי המילים וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ מבטאות מציאות שבה כל אדם לועג לחברו, משטה בו ומלעיג עליו. מבחינה דקדוקית, מוסבר כי הדגש באות למ"ד במילה יְהָתֵלּוּ נועד לייפות את הקריאה [רד"ק, מנחת שי].
ההידרדרות המוסרית הופכת להרגל קבוע, כפי שעולה מן המילים לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם. אין מדובר בשקר אקראי, אלא בפעולה של הרגלת הלשון ואימונה לדבר שקר מתוך התמדה [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
ביטוי לשיא ההשחתה מצוי בסיום הפסוק, הַעֲוֵה נִלְאוּ. המילה הַעֲוֵה משמעותה לעוות, לעקם ולעשות עוול. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שזהו תיאור מליצי לכך שהאנשים יגעו, טרחו והתעייפו מרוב מעשים מעוותים ורעים שעשו [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
רובד פרשני נוסף ומעמיק מציג [המלבי"ם], המבחין בין שני סוגים של שקר. בדרך כלל, אדם המבקש להוציא דיבה נזקק לשמוע דבר מה מחברו, ואז הוא מעוות ומעקם את הדברים כדי להזיק לו. פעולת העיוות הזו דורשת מאמץ. אולם, אנשי הדור הגיעו למצב שבו התעייפו מהטורח שבעיוות האמת (הַעֲוֵה נִלְאוּ), ולכן עברו לשלב חמור יותר: הם בודים מליבם שקרים מוחלטים ומוציאים רכיל גם על מי שלא דיברו עמו כלל. מסיבה זו נאמר וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ כי דבריהם עשויים משקר גמור שאין בו אף לא מעט אמת.