קול היללה הבוקע מירושלים מסמל את נקודת השבירה המוחלטת של העם, במעבר החד שבין כאב החורבן לבין הבושה העמוקה שבעקירה ובגלות. זעקת השבר נשמעת דווקא מִצִּיּוֹן, משום שעד לרגע האחרון קיוו התושבים למצוא בה מקלט בטוח [רד"ק, מצודת דוד]. הם האמינו שכל עוד ירושלים עומדת על תלה, ניתן יהיה לשקם את שאר הערים שנחרבו, כפי שאירע בעבר בימי סנחריב. אך משנפלה גם ציון, אבדה כל תקווה, ועל כך הם זועקים אֵיךְ שֻׁדָּדְנוּ, כלומר, כיצד נעשקנו והוכרענו בידי האויב [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
הקינה בפסוק נחלקת לשני ממדים. בעוד שהזעקה הראשונה מתמקדת בשוד ובשבר שכבר אירעו בעבר, עיקר הבכי מופנה כלפי ההווה והעתיד של הניצולים, הנאלצים לצאת לגלות [מלבי"ם]. אין בושה גדולה יותר מאדם המגורש מביתו בעל כורחו [רד"ק], ועל כן הם מקוננים בֹּשְׁנוּ מְאֹד כִּי עָזַבְנוּ אָרֶץ.
ביחס לסיום הפסוק, כִּי הִשְׁלִיכוּ מִשְׁכְּנוֹתֵינוּ (קריאה שיש להקפיד עליה ללא תוספת של אות ו' לפני המילה "כי" [מנחת שי]), מציגים הפרשנים שתי גישות מרכזיות. הגישה הראשונה רואה במילה מִשְׁכְּנוֹתֵינוּ, שמשמעותה מקומות המדור והמגורים [מצודת ציון], את נושא המשפט. לפי פירוש זה, הבתים עצמם הם אלו שהשליכו ופלטו מתוכם את יושביהם החוצה, בדומה לארץ המקיאה את חוטאיה [רש"י, רד"ק, מצודת דוד].
מנגד, הגישה השנייה מייחסת את פעולת ההשלכה לאויבים. לפי קו חשיבה זה, האויבים הם שהשליכו את הבתים ארצה והחריבו אותם [רש"י], או לחלופין, שהם השליכו את התושבים אל ארץ נוכריה, פעולה ההופכת אותם לזרים חסרי מולדת [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ], שכן הפועל "השליך" מבטא זריקה למרחק רב [מלבי"ם].