כוחה ההרסני של המילה המדוברת בא לידי ביטוי מובהק כאשר היא משמשת ככלי נשק המוסווה תחת מעטה של ידידות. בניגוד לפגיעה פיזית ישירה, לשון הרע ורכילות מסוגלים לפגוע ולהרוג גם ממרחק רב, בדומה לחץ הנורה מקשת [מצודת דוד].
הדימוי המרכזי בפסוק, חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם, נשען על הבדל בין כתיב לקרי המציג שתי זוויות של הפגיעה. לפי הכתיב, המילה היא שׁוֹחֵט, כלומר הלשון מתוארת כרוצח אקטיבי ההורג בני אדם באמצעות רכילות [רד"ק]. לפי הקרי, המילה היא שָׁחוּט, והפרשנים מציעים לה מספר משמעויות: הגישה המרכזית היא שהכוונה לחץ "משוך", כלומר חץ שכבר מתוח על יתר הקשת ומוכן לירייה [רש"י, מצודת ציון, רד"ק, מלבי"ם]. גישה נוספת מפרשת זאת כחץ מחודד, מרודד ומושחז היטב שנועד לקטול [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. יש המשלבים בין הכתיב לקרי ומסבירים כי לשון הרע היא חץ שגם שוחט אחרים וגם פוגע באדם המדבר עצמו [מנחת שי], ואילו אחרים רואים בשתי הצורות תואר זהה בעל משמעות אקטיבית של שחיטה [רד"ק].
הביטוי מִרְמָה דִבֵּר מתאר את שגרת יומם של האנשים שכל דיבורם הוא שקר ומבוסס על הונאה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, מתעורר קושי דקדוקי מסוים, שכן המילה "לשון" היא לרוב בנקבה, ואילו כאן הפועל "דבר" מופיע בלשון זכר. מכאן עולה פירוש עמוק לפיו ה"מרמה" עצמה היא ישות מופשטת המדברת מתוך האדם. השקר הפך לטבע שני כה מושרש, עד שהאדם איבד את השליטה על לשונו; המרמה היא כמו קשת המושכת את הלשון כחץ שכבר נורה, ולא ניתן עוד לעצור אותו [מלבי"ם].
הניגוד החריף ביותר מתגלה בחלקו השני של הפסוק: בְּפִיו שָׁלוֹם אֶת רֵעֵהוּ יְדַבֵּר וּבְקִרְבּוֹ יָשִׂים אׇרְבּוֹ. כלפי חוץ, האדם משוחח עם חברו בידידות ובשלום, אך בתוך מעאיו ובלבו הוא טומן מארב וזומם להכשיל אותו [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. המארב הזה אינו רק מחשבה נסתרת בלב, אלא הוא מונח בתוך הדיבור עצמו, כאשר מילים של שלום משמשות כמסווה למלכודת הרסנית [מלבי"ם].