הנבואה פונה באופן ישיר אל הנשים, וקוראת להן להפנים את גזירת הפורענות העתידה לבוא ולהיערך לאבל המוני. הפנייה המיוחדת לנשים נובעת מכך שהן ניחנות בלב רך, ממהרות לבכות, וביכולתן לעורר בכי ורגש בקרב העם כולו [רד"ק, צאינה וראינה].
הנשים מצוות להקשיב אל דְּבַר ה', שהוא הבשורה על האסונות המתקרבים [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הפסוק כופל את הקריאה לשמוע במילים וְתִקַּח אָזְנְכֶם דְּבַר־פִּיו, כאשר המילה ותקח משמעותה תקבל [מצודת ציון]. כפילות זו, יחד עם ציון איברי השמיעה והדיבור, באה להדגיש כי עליהן לקבל את הדברים ישירות מפי ה' בעצמו, ללא מתווכים [מלבי"ם]. שמיעה ישירה זו של ציווי ה' נועדה להבטיח שהנשים והמקוננות לא יסרבו לבצע את תפקידן [אברבנאל]. בנוסף, הקשבה לדבר ה' משנה את נקודת המבט שלהן: במקום לתלות את האסון במקרה העיוור, הן לומדות לקונן מתוך הבנה ברורה שמדובר בגזירה של השגחה עליונה [מלבי"ם].
לאחר קבלת הבשורה, מוטל על הנשים להעביר את מסורת האבל הלאה. עליהן ללמד את בנותיהן נֶהִי, שהם דברי יללה ובכי [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], וכן כל אישה צריכה ללמד את רְעוּתָהּ (חברתה) [מצודת ציון], כיצד לומר קִינָה. ישנה הבחנה בין סוגי האבל: הנשים הנשואות והבוגרות הן אלו שאומרות את הקינה המלאה, ואילו את הבנות הקטנות הן מלמדות לענות אחריהן ביללת ה"נהי", המורכבת מקריאות שבר קצרות [מלבי"ם]. היקף הפורענות מחייב הכנה יסודית, כך שכל אישה ואישה תדע כיצד לקונן על הרעה הגדולה שעתידה להתרחש [אברבנאל].