בלב נבואות החורבן הקשות, עולה מסר מוסרי נוקב על גבולות היכולת האנושית. טבעו של האדם הוא להישען על יתרונותיו האישיים כדי לשרוד, אך תכונות ארציות אלו מאבדות כל ערך כאשר הן עומדות מול גזירת ה'.
המילה יִתְהַלֵּל משמעותה מתן הלול והתפארות [מצודת ציון].
הפרשנים מסכימים כי החכמה, הגבורה והעושר מוזכרים דווקא משום שאלו הן הדרכים המקובלות שבהן בני אדם נוהגים להציל את עצמם בעת צרה: החכם ניצל בזכות תחבולותיו וערמומיותו, הגיבור בכוחו הפיזי, והעשיר פודה את נפשו בממונו [רד"ק, אברבנאל]. עם זאת, הנביא מזהיר כי תכונות אלו לא יועילו ולא יוכלו להציל את נפש האדם ממוות או משבי, שכן כאשר ה' אינו חפץ לעזור, אין בכוחן של תכונות אלו להעניק לאדם כל תועלת והוא נדרש להישען על ה' בלבד [מצודת דוד, רד"ק, צאינה וראינה].
מעבר לרמה האישית, יש הרואים בשלוש התכונות הללו ייצוג של שלושת המעמדות המרכזיים המרכיבים כל חברה אנושית: אנשי העיון והמשפט (החכמים), אנשי הצבא והשלטון (הגיבורים), והמעמד העובד ואנשי המסחר (העשירים). פנייתו של הנביא מכוונת אפוא לכל חלקי העם, כדי להדגיש שאף מגזר בחברה לא יוכל להישען על יתרונותיו בעת החורבן [אברבנאל].
הפסול בהתפארות נובע מכמה סיבות. ראשית, משום שבני ישראל לא התנהגו כראוי, וממילא חכמתם מאבדת כל משמעות כאשר הם מואסים בדבר ה' ולא הולכים בדרכיו [רש"י, רד"ק, שטיינזלץ]. שנית, תכונות כמו כישרון שכלי, כוח פיזי ומזל כלכלי הן למעשה מתנות שה' טבע באדם. ההתפארות בהן משולה לאדם שמתפאר בפיקדון שאינו שלו. הדבר היחיד שנתון באמת לבחירתו החופשית של האדם, ורק בו מותר להתגאות, הוא יראת השמים שלו [מלבי"ם].
על אף האזהרה, הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שאין פסול מוחלט בתכונות אלו כשלעצמן. האדם רשאי להתהלל בהן רק כאשר הן משמשות כאמצעים להשגת תכלית עליונה: כאשר החכמה מנותבת להכרת ה', הגבורה משמשת לעשיית משפט והגנה על עשוקים, והעושר מנוצל לעשיית חסד וצדקה בארץ [מלבי"ם, אברבנאל].