עונשם של ישראל מורכב משבר כפול: גלות כפויה בארצות נכר ורדיפה בלתי פוסקת של האויב גם במקומות המפלט.
הפרשנים מסבירים כי המילה וַהֲפִצוֹתִים משמעותה פיזור. ה' יפזר את העם במקומות מרוחקים וזרים, אל בין אומות אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הֵמָּה וַאֲבוֹתָם, כלומר מקומות שהם ואבותיהם מעולם לא הכירו [מצודת דוד, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הבחירה להגלותם דווקא למקומות לא מוכרים אינה מקרית, אלא מהווה עונש של מידה כנגד מידה: כשם שישראל חטאו בעבודת אלילים זרים שלא היו מוכרים להם ולאבותיהם, כך הם נענשים בגלות לעמים זרים שלא ידעו [מלבי"ם].
הגלות כשלעצמה אינה סוף הייסורים. וְשִׁלַּחְתִּי אַחֲרֵיהֶם אֶת הַחֶרֶב משמעו שגם אל המקומות שאליהם ינוסו ויתפזרו, תישלח חרב האויב שתרדוף אותם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הרדיפה תימשך עַד כַּלּוֹתִי אוֹתָם, ביטוי שנגזר מהמילה כיליון והשמדה [מצודת ציון]. עם זאת, מובהר כי הכוונה בכיליון אינה להשמדה מוחלטת של כל העם, אלא להכרתת רובם [רד"ק].