הנבואה מציגה את התוצאות המחרידות של החורבן, תוך שימוש בדימויים חקלאיים הממחישים את היקף ההרג ואת עזובת החללים. המסר מדגיש את ההשפלה שבמוות ללא קבורה ואת הפיכת האדם לחסר ערך בנוף השומם.
הציווי דַּבֵּר כֹּה נְאֻם־ה' מופנה אל הנביא, המצטווה להעביר את המסר ישירות לישראל בשם ה' [מצודת דוד, צאינה וראינה], כאשר המילה נְאֻם משמעותה מאמר או אמירה אלוהית מפורשת [רד"ק]. מעבר להעברת המסר, יש כאן קריאה להכרה באמת הקשה: על העם להבין כי המוות לא הגיע באופן מקרי או ככוח עצמאי, אלא ה' הוא שגזר זאת ושלח את המשחית [מלבי"ם].
הנביא ממשיל את נִבְלַת הָאָדָם, כלומר פגרי המתים [מצודת ציון], לשני דברים. ראשית, הם יפלו בהמוניהם כְּדֹמֶן עַל־פְּנֵי הַשָּׂדֶה, כזבל ואשפה הפזורים על פני האדמה [מצודת דוד, מצודת ציון, צאינה וראינה]. שנית, הם נמשלים לעָמִיר, שהוא אגודת שיבולים קצורות [מצודת ציון, שטיינזלץ]. בדומה לקוצר התבואה שמשאיר אחריו את העומרים בשדה וממשיך הלאה במלאכתו [מצודת דוד], כך יפלו החללים.
אולם, בניגוד לקציר תבואה רגיל שנועד לאיסוף לשם הזנה וחיים, הקציר הזה משאיר אחריו מוות בלבד [שטיינזלץ]. המילים וְאֵין מְאַסֵּף מבטאות את העדר ההכנסה והקבורה [מצודת ציון]. מתוך כך נוצר שילוב טרגי בין שני הדימויים: בעוד ששיבולים שנקצרו בדרך כלל נאספות הביתה, וזבל נופל מעצמו ונשאר מופקר, החללים יספגו גורל כפול. הם ייקצרו באלימות על ידי האויב כמו שיבולים, אך יישארו נשכחים ומופקרים כאותו זבל [מלבי"ם]. איש לא יאסוף ויקבור את העומרים שנשכחו [רד"ק], שכן הניצולים המעטים יהיו אחוזי אימה ויפחדו לצאת ממקומות המסתור שלהם כדי לאסוף את מתיהם [מצודת דוד].