כוחו ההרסני של הדיבור ושקיעתה המוסרית של החברה משתקפים בתיאור ציורי של מילים ההופכות לכלי משחית. הפרשנים מסכימים כי הפועל וַיַּדְרְכוּ מתאר את פעולת המתיחה וההכנה של הקשת לירי, פעולה הנעשית על ידי דריכה עליה ברגל [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הנביא משתמש בדימוי זה כדי להמחיש כיצד לְשׁוֹנָם חדלה לשמש כאמצעי תקשורת, והפכה לקַשְׁתָּם, נשק קטלני שנועד לירות חצים של שֶׁקֶר ומילים מרירות כדי לפגוע באנשים מרחוק [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מממד נוסף, הלשון נתפסת כמייצגת את כוח הדיבור השכלי, כאשר ה"חצים" הם למעשה טענות כזב ומופתים שקריים שנועדו להביס את האמת בוויכוחים [מלבי"ם].
השלכתה של מציאות זו ניכרת בחברה, שכן וְלֹא לֶאֱמוּנָה גָּבְרוּ בָאָרֶץ. הכוח והגבורה שהם מפעילים כלפי החלשים אינם מנוצלים לעשיית משפט צדק, לקידום יושר או לבלימת עושקים [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. יתרה מכך, הם אינם רותמים את יכולותיהם השכליות כדי לבסס אמונה אמיתית, אלא משתמשים בהן לחיזוק השקר [מלבי"ם].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים כִּי מֵרָעָה אֶל רָעָה יָצָאוּ מתארות מעגל בלתי פוסק של הידרדרות מוסרית, שבו בני האדם עוברים מעבירה אחת לאחרת, או מאמונה שקרית אחת לאחרת, מבלי לעצור [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם]. מנגד, ישנה גישה המפרשת מילים אלו כרצף של עונשים, מעבר מצרה אחת לאחרת, כגון מאויב לאויב או ממכת טבע אחת לשנייה [רד"ק].
בסופו של דבר, בין אם מדובר ברצף של חטאים ובין אם ברצף של עונשים, התוצאה נותרת זהה, וְאֹתִי לֹא יָדָעוּ. הם שקועים כל כך במעשיהם הרעים או בצרותיהם, עד שאינם מקדישים אפילו רגע אחד כדי להתבונן, לשוב מדרכם ולהכיר את ה' באמת [מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם].