נבואה זו מפרטת את שורת העמים והממלכות שעתידים לספוג עונש וחורבן מידי האימפריה הבבלית. שילובה של ממלכת יהודה באותה נשימה עם עמים נוכרים שכנים, נועד להצביע על שבר רוחני עמוק ולהדגיש כי סמלים חיצוניים של ברית אינם מגנים על מי שנטש את דרך ה'.
רשימת העמים הפותחת במילים עַל־מִצְרַיִם וְעַל־יְהוּדָה מתארת את אלו שייפלו ויקבלו את עונשם בידי נבוכדנצר מלך בבל [מצודת דוד]. עמים אלו היו שכניה של ארץ ישראל, ונענשו בסמיכות זמנים לחורבנה של יהודה [רש"י]. ממלכת ישראל הצפונית אינה מוזכרת כאן, משום שהיא כבר חרבה מוקדם יותר על ידי מלך אשור [רד"ק].
בהמשך הרשימה מוזכרים כׇּל־קְצוּצֵי פֵאָה הַיֹּשְׁבִים בַּמִּדְבָּר. בקרב הפרשנים ישנן כמה גישות להבנת כינוי זה. הגישה המרכזית רואה בכך תיאור גיאוגרפי וחברתי של שבטים בודדים, מפוזרים ומנותקים, השוכנים הרחק בקצה המדבר, דוגמת ממלכות קדר וחצור [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק]. מנגד, יש המפרשים את הביטוי על רקע מראה חיצוני ותרבותי: סימן ההיכר של שבטי המדבר הללו היה גילוח וקציצת פאות הראש או הזקן [ביאור שטיינזלץ]. גישה נוספת מקשרת את הביטוי למוצא ולדת, ומזהה אותם כבני ישמעאל וקטורה, שנקראו כך משום שנהגו לקצץ את עורלתם ולמול את עצמם [מלבי"ם].
חלקו השני של הפסוק מסביר את סיבת העונש המשותף ויוצר השוואה נוקבת בין ישראל לעמים. נאמר כי כׇל־הַגּוֹיִם עֲרֵלִים, וזאת בין אם קיימו מנהג של מילת הבשר ובין אם לאו [ביאור שטיינזלץ]. הגויים אינם נענשים על עצם היותם ערלים, שכן מעולם לא נצטוו על כך, אלא הציון נועד להדגיש את מצבם העגום של ישראל [רד"ק].
הפסוק חותם בקביעה שכׇל־בֵּית יִשְׂרָאֵל עַרְלֵי־לֵב. אף על פי שעם ישראל נימול בבשרו, חרפתו היא פנימית – ליבו אטום, סתום ומכוסה כאילו היה עטוף בשומן [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. מילת הבשר נועדה להיות אות לברית עולם ולהבדיל את ישראל מן האומות כדי שיעבדו את ה'. אך מכיוון שישראל התערבו בגויים, אימצו את מעשיהם וליבם נאטם, הרי שהם נחשבים כמי שהפרו את הברית לחלוטין. במצב זה, מילת הבשר מאבדת את משמעותה ואינה מועילה להם, ולכן הם נשפטים ונענשים בדיוק כמו שאר האומות [רד"ק].