הנביא קורא לעם להתעורר ולהישיר מבט אל המציאות הקשה של הפורענות העתידה לבוא, ולהיערך לאבל כבד וחסר תקדים. הפסוק מציג פנייה כפולה לנשים בעלות תפקידים ייחודיים בעתות משבר ואובדן.
תחילה קורא הנביא הִתְבּוֹנְנוּ, כלומר תנו לבכם להבין את הרעה המתקרבת [מצודת דוד, רד"ק]. לשם כך עליהם לקרוא לַמְקוֹנְנוֹת, שהן נשים שזהו מקצוען במקרי מוות ואבל – לעורר בכי, יללה ודמעות באמצעות הספדים ושירי צער על החורבן הגדול [מצודת דוד, צאינה וראינה, שטיינזלץ]. המילה נגזרת מהשורש של המילה "קינה" [מצודת ציון], והניקוד בפתח באות ל' מצביע על כך שמדובר בנשים ידועות ומוכרות באומנותן זו [רד"ק].
לצד המקוננות, יש לשלוח לקרוא גם וְאֶל־הַחֲכָמוֹת. רוב הפרשנים מסבירים כי אלו נשים הבקיאות במיוחד בחיבור וסידור מהיר של דברי מליצה, תוכחה ומוסר, שנועדו להדאיב את נפש השומעים ולהעמיק את תחושת היגון.
ישנו הבדל בולט באופן הזימון של שתי קבוצות הנשים: אל המקוננות מספיק "לקרוא", ואילו אל החכמות יש "לשלוח". הסיבה לכך היא שהמקוננות מצויות בכל עיר וקרובות, ולכן קריאה בלבד מספיקה והן וּתְבוֹאֶינָה ראשונות. לעומתן, החכמות הן מעטות ונדירות, ולכן יש לשלוח אליהן שליחים למרחקים כדי שוְתָבוֹאנָה [מלבי"ם]. הבדל זה ניכר גם בשינוי הניקוד והדקדוק בין שתי המילים, המייצגות שתי צורות תקינות בשפה העברית [רד"ק].
מעבר להבדל המעשי, מסתתר כאן מסר עמוק על אופי האסון. בניגוד לעבר, שבו הניצולים נשארו בארצם ורק בכו על אלו שנהרגו, כעת הפורענות תכה קשות גם במי שיישאר בחיים. לפיכך, בעוד שהמקוננות מגיעות כדי לבכות על המתים שכבר אינם, תפקידן של החכמות שונה בתכלית: עליהן להשתמש בחכמתן כדי לייעץ לניצולים החיים, לרפא את תחלואי החברה, ולהנחות אותם כיצד לתקן את מעשיהם ולשרוד מבלי לאבד את חייהם ברעה הגדולה שפוקדת אותם [מלבי"ם].