ירמיהו, פרק ט׳, פסוק י״ח

קוֹל נְהִי ויללה בוקע ונשמע דווקא מִצִּיּוֹן, משום שירושלים היוותה את התקווה האחרונה של העם למקלט בטוח. משנפלה העיר ואבדה התקווה, זועקים התושבים אֵיךְ שֻׁדָּדְנוּ, כלומר כיצד נעשקנו והוכרענו בידי האויב. מעבר לכאב על חורבן העבר, הניצולים חשים בושה עמוקה על גירושם הכפוי לגלות, ועל כך הם מקוננים בֹּשְׁנוּ מְאֹד כִּי עָזַבְנוּ אָרֶץ. זעקתם מסתיימת במילים כִּי הִשְׁלִיכוּ מִשְׁכְּנוֹתֵינוּ, המבטאות תחושה שמקומות המגורים עצמם פלטו והקיאו את יושביהם החוצה. עם זאת, ייתכן שהזעקה מכוונת כלפי האויבים, אשר החריבו את הבתים ארצה או זרקו את התושבים למרחק והפכו אותם לזרים חסרי מולדת.