ירמיהו, פרק ט׳, פסוק י״ז

יצא לכם פעם להיות במצב כל כך עצוב או קשה, שפשוט הייתם צריכים שמישהו יעזור לכם לשחרר את הדמעות? הנביא מדבר כאן בשם כל עם ישראל שנמצא במצב כזה בדיוק. הוא קורא לנשים חכמות שהתפקיד שלהן הוא לבכות בקול רם, ומבקש מהן וּתְמַהֵרְנָה, שיזדרזו לבוא ממש כמו שממהרים להגיש עזרה לאדם חולה מאוד שעוד אפשר להציל. הוא אומר להן וְתִשֶּׂנָה, כלומר שיישאו וירמו את קולן, וישמיעו עָלֵינוּ נֶהִי, שזה קול של בכי. הנביא מדגיש שהבכי הזה לא נועד לאנשים שכבר מתו, אלא עלינו, האנשים החיים. המטרה היא שברגע שהעם ישמע את הנשים בוכות בקול גדול, הלב שלו יתעורר וכולם יצליחו לבכות בעצמם. וכאשר זה יקרה, וְתֵרַדְנָה עֵינֵינוּ דִּמְעָה, מרוב שהבכי יהיה חזק זה ירגיש כאילו העין עצמה נמסה ויורדת יחד עם הדמעות. וכדי להראות כמה הבכי יהיה גדול, הוא מוסיף שוְעַפְעַפֵּינוּ יִזְּלוּ־מָיִם, כלומר אישוני העיניים שלנו יטפטפו שפע רב של מים.