איוב, פרק ל׳, פסוק כ״ו

לאחר שנהג בחמלה כלפי העניים, איוב טיפח תקווה לדבר שאינו מובטח וציפה לזכות ברחמים, כִּי טוֹב קִוִּיתִי, אך תחת זאת וַיָּבֹא רָע והוא נענש כאילו היה חוטא. לעומת תקווה זו, הוא מתאר גם המתנה מוחלטת לדבר ודאי, וַאֲיַחֲלָה, הנסמכת על ההבטחה הרוחנית שמי שמשתתף בצער האביון יזכה לְאוֹר שיזרח בחשכתו. אולם המציאות התהפכה על פניה, ולא רק שהאור המובטח לא הופיע, אלא שאף האור שכבר היה לו נעלם, ובמקומו וַיָּבֹא אֹפֶל.