איוב מבטא את הפער המכאיב בין מעשיו המוסריים לבין המציאות הטרגית שפוקדת אותו. לאחר שנהג בחמלה יתרה כלפי הזולת והשתתף בצערם של העניים והאביונים, הוא ציפה באופן טבעי לזכות בטוב וברחמים גם בעת מצוקתו שלו [ביאור שטיינזלץ]. תחת זאת, בא עליו עונש מר, כאילו היה חוטא שזהו הגמול הראוי למעשיו [רש"י, מצודת דוד].
הכתוב משתמש בשני פעלים שונים כדי לתאר את הציפייה: קִוִּיתִי ו-וַאֲיַחֲלָה, שהיא לשון תוחלת והמתנה [מצודת ציון]. קיים הבדל מהותי בין שני המושגים: בעוד שהפועל הראשון מתאר תקווה לדבר שאינו מובטח, הפועל השני מבטא המתנה לדבר ודאי. איוב בוחר להשתמש במילה וַאֲיַחֲלָה דווקא ביחס ל-אוֹר, משום שביאת האור נתפסת כדבר מוחלט וברור מראש [מלבי"ם].
ציפייה זו לאור אינה רק תיאור פיוטי, אלא נשענת על הבטחה רוחנית. מי שמפייס את העני ומשתתף בצערו, מובטח לו שאורו יזרח בתוך החושך. מכיוון שאיוב בכה על קשי היום ועגמה נפשו לאביון, הוא המתין בביטחון לאותו אור מובטח. אולם המציאות התהפכה על פניה: לא רק שהאור לא זרח בחשכתו, אלא שאפילו האור שכבר היה לו נעלם, ובמקומו בא אֹפֶל [אלשיך].