בסיום דבריו, איוב מצהיר על צדקתו המוסרית ועל החמלה העמוקה שנהג להפגין כלפי החלשים בחברה בתקופת גדולתו, ומנגיד זאת לסבל הבלתי מוסבר שפוקד אותו כעת. הפסוק מנוסח כשבועה נחרצת שמשמעותה היא הבטחה שאכן פעל ברחמים, או לחלופין כשאלות רטוריות שנועדו להדגיש את השתתפותו המלאה בצערם של אחרים.
הפרשנים מסבירים כי המילים אִם־לֹא בָכִיתִי מהוות לשון שבועה, שבה איוב מצהיר כי הוא נשבע שאכן בכה והזדהה עם סבלם של העניים [רמב"ן, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש הקוראים זאת כתמיהה רטורית: וכי לא בכיתי והצטערתי בצרתם של העניים? [מלבי"ם, מצודת דוד]. כך או כך, איוב מעיד על עצמו כי תמיד הפגין רחמים ודמעות כלפי לִקְשֵׁה־יוֹם – אדם שיומו קשה עליו, שסובל מצרות, מעוני וממזל רע [אבן עזרא, מצודת דוד, תקות אנוש].
במקביל לבכי הפיזי, איוב מוסיף כי גם עָגְמָה נפשו. מילה זו מתפרשת כדאגה, יגון וצער [רלב"ג, מצודת ציון]. אף על פי שזוהי מילה יחידאית שאין לה מקבילות נוספות בתנ"ך, משמעותה נלמדת מתוך ההקשר ומוכרת היטב מלשון חז"ל בביטוי השגור "עגמת נפש" [אבן עזרא, מצודת ציון].
מתוך הצהרה זו עולה תסכולו העמוק של איוב על חוסר הצדק שבעונשו. הוא טוען כי לו היה אדם אכזר שמתעלם מעשיית הטוב ונמנע מלבכות על צרותיהם של אחרים, היה זה משפט צדק שיבוא עליו רע במקום טוב. אך מכיוון שהוא תמיד מצר בצרתם של העניים וציפה לטוב בזכות מעשיו, הוא אינו מבין מדוע נענש בעצמו ומדוע הגיעה אליו הצרה הזו [רמב"ן, מלבי"ם, תקות אנוש].
ברובד נוסף, יש המבארים כי הכפילות בפסוק בין הבכי לבין עגמת הנפש באה להקדים תשובה לטענה אפשרית נגד איוב. ניתן היה לטעון כי איוב אמנם הזדהה עם העניים בנפשו ובמחשבתו, אך לא סייע להם בגופו, ולכן נענש בייסורים גופניים. על כך משיב איוב כי לא רק שנפשו דאבה, אלא הוא אף בכה בפועל; הוא ביטא את צערו על האביון גם באופן גופני וממשי, ולכן ייסוריו הפיזיים אינם מוצדקים [אלשיך].