ייסוריו של איוב ניכרים לא רק בפגיעה חיצונית, אלא בסערה פנימית בלתי פוסקת. הכאב בא לידי ביטוי במועקה עמוקה המכלה את הגוף והנפש, וממחיש את הפער הכואב בין עברו של איוב לבין המציאות המרה שפקדה אותו.
הפרשנים מסבירים כי המילים מֵעַי רֻתְּחוּ מתארות התחממות ורתיחה פנימית [רלב"ג, מצודת ציון], ואילו וְלֹא־דָמּוּ משמעותן שהמעיים אינם יכולים לנוח, לשתוק או להפסיק מסערתם [רש"י, רלב"ג, מלבי"ם]. המילה קִדְּמֻנִי מתפרשת מלשון הקדמה, כלומר ימי הסבל באו לפניי ונכונים לי [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
באשר למהותה של אותה רתיחה, רוב הפרשנים רואים בכך תיאור של סבל פיזי ונפשי. הרתיחה נובעת מאש החולי הבוערת בתוך הגוף ללא הפוגה, בעוד שמבחוץ סוגרים על איוב ימי העוני והצרה [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. סבל זה מלווה בדאגה עמוקה הגוזלת מהאדם את מנוחתו ומשפיעה על חושיו, עד שהעולם נראה לו חשוך וקודר [תקות אנוש].
מנגד, קיימת גישה פרשנית שונה לחלוטין, הקוראת את המילים כביטוי של כאב מוסרי. לפי כיוון זה, הרתיחה אינה תיאור של מחלה, אלא של חמלה עמוקה ורחמים שחש איוב כלפי סבלם של אחרים בעבר [מצודת דוד, מצודת ציון]. מתוך תפיסה זו, איוב זועק על חוסר הצדק שבגורלו: הוא, שמעיו המו ברחמים והתפלל על חבריו מתוך כאב, היה אמור לזכות בטובה, שכן המבקש רחמים על חברו אמור להיענות תחילה על ידי ה'. תחת זאת, המציאות טפחה על פניו, וימי העוני והייסורים הקדימו לבוא דווקא אליו [אלשיך, מצודת דוד].