נפילתו החברתית והפיזית של איוב מגיעה לנקודת שפל חסרת תקדים, בה הוא מאבד לחלוטין את כוחו, מעמדו וכבודו. אנשים שבעבר רעדו מפניו, מנצלים כעת את חולשתו כדי להשפילו ללא כל עכבות, והוא רואה בכך תוצאה ישירה של פגיעת ה' בו.
המילה יִתְרִי (אשר נקראת כך על פי המסורת, למרות שהיא נכתבת בפסוק כ"יתרו" [מנחת שי]) זוכה למספר פירושים מרכזיים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר במיתר הקשת. ה' פִתַּח, כלומר התיר והרפה את מיתר קשתו של איוב, ובכך נטל ממנו את כוחו ואת יכולתו להילחם ולהגן על עצמו [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, אבן עזרא]. בדומה לכך, יש שפירשו את המילה כחגורה המחזקת את המותניים [ביאור שטיינזלץ] או כמשל לשריר הזרוע המרכזי המבטא עוצמה פיזית [תקות אנוש].
גישה שניה רואה במילה יִתְרִי ביטוי לחבלים או שלשלאות. לפי כיוון זה, אלו הם החבלים שבהם נהג איוב לאסור ולכלוא את הרשעים כשהיה בשיא כוחו. כעת, אותם רשעים התירו את החבלים הללו, התהפכו עליו, והם אלו שכופתים ומענים אותו [רמב"ן, תקות אנוש]. מנגד, יש המפרשים כי אלו הם חבלי ייסורים שה' חקק בחוזקה בבשרו של איוב [מלבי"ם].
גישה שלישית, רעיונית יותר, קושרת את המילה לשורש יתרון או התנשאות. ה' "פתח" ונתן פתחון פה לשטן לקנא באיוב דווקא בגלל היתרון והשבח המופלג שהעניק לו מעל ומעבר לשאר בני האדם, וזהו המקור לעינוי ולייסורים שהוא חווה כעת [אלשיך, תקות אנוש].
חלקו השני של הפסוק, וְרֶסֶן מִפָּנַי שִׁלֵּחוּ, מתאר את אובדן השליטה. הרֶסֶן הוא המתג המושם בפי הבהמה כדי לכוון אותה בדרך [מצודת ציון]. הפרשנים מסכימים כי זהו דימוי ליראה ולפחד שאיוב הטיל על סביבתו. בעבר, הציבור היה מרוסן ונשלט על ידו, אך כעת הם הסירו מעליהם את עול המורא הזה, והם מרשים לעצמם לפגוע בו בחופשיות [רש"י, מצודת דוד, רלב"ג, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. רסן זה מוסבר גם כ"צלם אלוהים" שהיה נסוך על פניו של איוב והרתיע את המזיקים, וכאשר הוסר הצלם, הופקר איוב לפגיעתם [אלשיך]. ישנה דעה נוספת המדמה את איוב לסוס זקן שהסירו ממנו את הרסן והשליכוהו כדי שהנערים ילעגו לו, אך פרשנות זו נדחתה כרחוקה מן הפשט [אבן עזרא].
מתוך מכלול הפירושים עולה תמונה ברורה של היפוך תפקידים טראגי: איוב, שבעבר היה אדם חופשי שכפת וריסן את סביבתו, מוצא את עצמו כעת חלש ומרותק, בעוד שאלו שהיו אסורים תחת מרותו השתחררו מכל רסן [רמב"ן, מלבי"ם].