תיאור עז של נידוי חברתי והשפלה עולה מן הפסוק, המציג את הרחקתם של אנשים שפלים מן החברה. רוב הפרשנים מסכימים כי המילה גֵּו מקורה בשפה הארמית ומשמעותה "תוך" או "פנים". לפי הגישה המרכזית, משמעות הביטוי מִן־גֵּו יְגֹרָשׁוּ היא שאותם אנשים גורשו מתוך העיר ומקרב חברת בני האדם, וזאת בשל פחיתות מעשיהם וחסרונותיהם [רש"י, רלב"ג, מלבי"ם, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
כאשר המגורשים היו מנסים לשוב ולהיכנס אל העיר, בני המקום היו מרימים את קולם וצועקים עליהם שיסתלקו. זהו פשר המילים יָרִיעוּ עָלֵימוֹ כַּגַּנָּב, המדמות את צעקות הגירוש ופרסום קלונם ברבים לקולות ההמון המגרש גנב שנתפס [מצודת ציון, מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. יש המפרשים כי ההשוואה לגנב אינה רק דימוי, אלא שאותם אנשים אכן גורשו משום שהיו גנבים, ולכן נאלצו לחיות חיי נדודים בבקעי הנחלים וביערות [רמב"ן].
לעומת הפירוש החברתי, קיימת גישה רוחנית הרואה בפסוק תיאור של מציאות לאחר המוות. לפי תפיסה זו, המילה גֵּו מתייחסת לגוף הפיזי. הפסוק מתאר את נפשות הרשעים אשר מִן־גֵּו יְגֹרָשׁוּ, כלומר מגורשות מן הגוף ואינן זוכות למנוחה אלא נידונות תמיד. נפשות אלו הופכות למזיקים המשוטטים במדברות ומבעיתים את עוברי האורח. פעולתם נעשית בהיחבא ובאופן בלתי נראה, ממש כַּגַּנָּב, כשהם מפחידים את בני האדם מבלי להתגלות אליהם [אלשיך].