בימי סבלו, איוב מוצא את עצמו מושפל לא רק מעצם ייסוריו, אלא גם מזהותם של לועגיו. האספסוף הנקלה ביותר – אנשים חסרי מעמד, רכוש וכוח – מנצל את נפילתו כדי להתנשא עליו, ושפלותם של המלעיגים מעמיקה עוד יותר את תחושת הביזיון שלו [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהביטוי נְגִינָתָם משמעו שאיוב הפך לנושא לשירי לעג, קלס ושמחה לאיד על האסונות שפקדו אותו. שמחתם של אנשי השוליים הללו אינה מקרית; היא נובעת מתחושת נקם על כך שבעבר איוב עשה בהם משפט צדק והציל את האביונים מידם [רמב"ן].
בהמשך לכך, המילים וָאֱהִי לָהֶם לְמִלָּה מתארות כיצד איוב הפך לנושא השיחה המרכזי ולרכילות השגורה בפיהם, עד שנדמה שאינם מדברים על שום דבר אחר [רלב"ג, מצודת דוד]. יש המציינים כי עד כה, אותם אנשים היו כה מרוחקים מהחברה עד שלא הייתה "מילה" בלשונם, ורק נפילתו של איוב העניקה להם לפתע נושא משותף לדבר עליו [מלבי"ם].
מעבר לכך, ניתן לראות כאן תהליך של הידרדרות ביחסם אליו: תחילה השקיעו וחיברו עליו שירי זלזול, אך לבסוף אף זלזלו בו עד כדי כך שהפכו אותו לסתם מטבע לשון ושנינה שגורה [אלשיך]. גישה נוספת מפרשת את המושג לְמִלָּה במונחים דקדוקיים: בעוד שאנשים נמדדים לפי "פועל" (מעשים טובים) או "שם" (מעמד ויחוס), אותם נבלים החסרים את שניהם מתנשאים כעת על איוב ומתייחסים אליו כאל מילת קישור חסרת ערך עצמי. יתרה מזאת, הם משתמשים בשמו של איוב לא כשם פרטי, אלא כמילה המרמזת על "אויב", בטענה שבעבר הוא רדה בהם וכעת בא על עונשו [אלשיך].
בתוכן שיחותיהם, הלועגים עוסקים בחיפוש הצדקה לייסוריו הקשים. הם טוענים כי לא ייתכן שאיוב נענש רק על שתיקתו בעבר הרחוק, כאשר היה במועצת פרעה יחד עם יתרו ולא מחה על שעבוד ישראל. שהרי יתרו, שיזם את העצה, לא נענש בייסורים כאלו. מתוך כך, הלועגים מסיקים ומרננים כי ייסוריו של איוב מעידים בהכרח על עוונות חמורים ונסתרים שחטא, ובכך הם מצדיקים את לעגם כלפיו [חומת אנך].