אנשים שפלים אלו, אשר לועגים לאיוב במצוקתו, מתוארים כמי שחיים בתנאים קשים ומתנהגים כחיות בר המחפשות נואשות אחר מזון ומחסה.
הפרשנים מסכימים כי המילה שִׂיחִים מכוונת לאילנות ועצים. כאשר אותם אנשים מסתובבים בין העצים, הם יִנְהָקוּ, כלומר צועקים ומשמיעים קולות. רוב המפרשים מציינים כי פועל זה מושאל מן הקול שמשמיע פרא המדבר, חמור הבר, והם נוערים כמותו מתוך רעב כבד וייסורים [אבן עזרא, מצודת דוד, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. לפי גישה נוספת, הם מסתובבים בין עצי הצל ונאנחים תוך כדי חיפוש נואש אחר עשבים לחים למאכל [אלשיך].
בהמשך מתואר כיצד הם מחפשים מסתור או מזון תַּחַת חָרוּל, שהוא מין קוץ ודרדר. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה יְסֻפָּחוּ משמעותה התקבצות, התאספות וחיבור יחדיו. כלומר, אותם אנשים עלובים נאספים ומתקבצים יחד תחת שיחי הקוצים כדי לשבת שם [רש"י, רמב"ן, אבן עזרא, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], או מתאספים סביב הקוץ כשהזדמן להם כדי לאכול אותו [אלשיך].
לצד פירוש ההתאגדות וההתאספות, קיימות הבנות אחרות למילה יְסֻפָּחוּ. יש המפרשים זאת מלשון נגע וספחת, ללמד שתחת הקוצים הם מתנגפים ונפצעים כאשר הקוצים חודרים לבשרם [רלב"ג]. גישה ייחודית אחרת מציעה כי המילה נגזרת ממילה ספיח, כלומר הם נדמים כספיחי הקוץ, וכאילו הם עצמם צומחים וגדלים יחד עם הקוצים [מלבי"ם].