המעבר החד מחיי עונג ושמחה למציאות של כאב וייסורים משתקף דרך כלי הנגינה של איוב. המילים כנורי ועוגבי מתייחסות לשמות של כלי נגינה [מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שכלי הנגינה הללו, שהיו שגרת חייו ושימשו לשמחה ולעינוג, התהפכו כעת והם משמיעים קולות של מספד, נהי ובכי. על רקע זה, איוב אף מדמה את עצמו לחיות המדבר המופיעות בפסוק הקודם, כתנים ובנות יענה, שקולותיהם נשמעים כקול אבל [מלבי"ם].
ישנה הבחנה מעניינת בין אופן השימוש בשני הכלים השונים בעת האבל. מאחר שקולו של הכנור מתאים רק לשיר ולזמירות משמחות, הוא משתתק לחלוטין ואין מנגנים בו עוד. לעומת זאת, העוגב מסוגל להפיק צלילים משתנים, ולכן באמצעותו מפיקים קולות מרים של בכי ויללה [רמב"ן].
מזווית אחרת, השימוש בכלים אלו מבטא את עומק הייאוש של איוב ואת חוסר התוחלת שבניסיון להתנחם. בדרך כלל, נגינה בכנור עשויה לשמח אדם מודאג ולהשיב את רוחו. אולם, כאשר איוב ניסה לנגן בכנורי כדי לשכך את כאבו, הדבר רק הפך לאבל, שכן הוא הבין שמצבו חסר תקנה. כאשר הוסיף לנגן גם בעוגבי, הדבר גרם לכל בני ביתו לפרוץ בבכי, בראותם ששום דבר אינו מועיל לו [אלשיך].
בנוסף, אפשר להבין את הפסוק על רקע מנהגי האבלות הקדומים, שבהם היה נהוג להשתמש בכלי נגינה כדי לקונן ולעורר בכי. הכנור, שבעבר שימש בביתו לשמחה, הפך כעת לכלי של אבל. ומאחר ששלב האבל מגיע לרוב לאחר סיום הבכי, איוב השתמש בעוגבי כדי לעורר מחדש את קול בוכים גם לאחר שהדמעות פסקו [אלשיך].