הצהרת חפותו של איוב מגיעה לשיאה כאשר הוא מציג את הרף המוסרי הגבוה שהציב לעצמו, הנוגע לשליטה מוחלטת בחוש הראייה ולמניעת הרהורי עבירה. איוב טוען כי ייסוריו אינם מוצדקים, שכן הוא הקפיד על קדושה וטהרה אפילו במחשבתו.
במילים בְּרִית כָּרַתִּי לְעֵינָי, איוב מתאר כיצד חייב את עיניו והגביל את מבטו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי איוב נמנע מלהסתכל בדברים אסורים, כגון אשת איש, או בכל דבר שעשוי לעורר בו חמדה ותאווה [רש"י, מצודת דוד, תקות אנוש]. מעבר לכך, הוא נמנע מלהביט אפילו בדברי הרשות של העולם הזה שאין לו צורך בהם [אבן עזרא, אלשיך].
החלק השני של הפסוק, וּמָה אֶתְבּוֹנֵן עַל בְּתוּלָה, ממחיש את מידת חסידותו. הפועל אֶתְבּוֹנֵן אינו מתאר ראייה שטחית, אלא הסתכלות יתירה ומעמיקה [מצודת ציון]. הפרשנים מסבירים כי למרות שבאופן עקרוני מותר לאדם להביט ברווקה כדי לבחון אם היא מתאימה לנישואין לו או לבנו, איוב החמיר על עצמו ונמנע גם מכך, למעט מבט קצר שנועד להיכרות בלבד [מצודת דוד, אלשיך, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מציעים מספר טעמים להימנעות זו: יש שמסבירים כי איוב חשש שמא אותה פנויה תינשא לבסוף לאדם אחר, והוא ימצא את עצמו כרוך אחריה במחשבתו [רש"י]. אחרים מדגישים כי הסתכלות באישה רק כדי לבחון את יופייה אינה מעידה על תבונה, אלא על כסילות ורשע [רמב"ן], וכי ההתרחקות נועדה למנוע מיצר הרע להשתלט עליו ולהובילו לידי איסור [תקות אנוש]. ההקפדה של איוב הייתה כה רבה, עד שנמנע מלהסתכל אפילו בבגדים שעל גופה [חומת אנך].
גישה שונה במקצת קושרת את הפסוק למנהגו של איוב לנגן ולשמח חתן וכלה בחופתם. לפי פירוש זה, איוב מצהיר כי גם כאשר הביט בכלה, עשה זאת אך ורק לשם מצוות שמחת חתן וכלה, ולא מתוך יצר של תאווה [מלבי"ם].
מתוך הבנה עמוקה של השגחת ה', איוב מנהיג את כל ההרחקות הללו ביודעו כי ה' צופה בכל דרכיו, וכי מי שאינו שומר על עיניו עתיד לתת על כך את הדין ולקבל את עונשו ממרומים [אבן עזרא, תקות אנוש].