איוב מציג את טענת חפותו בפני ה', הבוחן לא רק את המעשים הגלויים אלא גם את הכוונות הנסתרות. הוא מצהיר כי מעולם לא ניהל את חייו בחנופה או בשקר, ומעמיד את דרכיו למבחן אלוהי.
הפסוק נפתח בהצהרה אִם־הָלַכְתִּי עִם־שָׁוְא. המילה שָׁוְא מתפרשת כדבר הבל, שקר או עניין שאין בו ממש [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. הפרשנים מציעים מספר רבדים להבנת הליכה זו: במישור החברתי, איוב שואל האם אי פעם התחבר לאנשי שקר כדי להידמות להם [מצודת דוד]. במישור המחשבתי והמילולי, ההליכה מסמלת התנהלות בדברים ריקים שאין בהם ממש [מלבי"ם]. ברובד העמוק יותר של כוונת הלב, איוב מצהיר כי גם כאשר עשה מעשים טובים, הם לא נעשו ממניעים פסולים, שלא לשמה, או מתוך חוסר רצון פנימי [אלשיך].
בחלקו השני של הפסוק, איוב ממשיך ושואל: וַתַּחַשׁ עַל־מִרְמָה רַגְלִי. המילה וַתַּחַשׁ מתבארת על ידי הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים כלשון מהירות וחיפזון [רש"י, אבן עזרא, רלב"ג, מצודת ציון, תקות אנוש, ביאור שטיינזלץ]. גישה נוספת מציעה כי המילה נגזרת גם מלשון חוש ומישוש [מלבי"ם, מנחת שי].
בעוד תחילת הפסוק עוסקת במחשבות, בכוונות או בדיבורים, חלקו השני מתמקד בצעדים הפיזיים ובפעולות המעשיות [מלבי"ם]. איוב מצהיר שרגליו לא מיהרו לצעוד בנתיב של רמאות, שבו אדם פועל כרשע אך מעמיד פנים של צדיק. נדבך נוסף מלמד כי איוב מדגיש שאפילו אם נראה היה שהוא ממהר לעשות טוב, לא היה זה מעשה של מִרְמָה שנועד רק כדי להרשים את הסביבה ולהציג התלהבות מזויפת, שכן ה' רואה את מצפון הלב וכל כוונותיו הנסתרות גלויות לפניו [אלשיך].