איוב מצהיר על רמתו המוסרית הגבוהה בכל הנוגע ליחסו אל אויביו, ומעיד על עצמו כי מעולם לא חווה שמחה לאיד כאשר אסון פקד את שונאיו, ולא ניצל את חולשתם למטרות נקמה.
המילה בְּפִיד מפורשת כשבר, אסון, מפלה או מקרה רע שפוקד את המְשַׂנְאִי, כלומר האויב [מצודת ציון, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ].
לגבי הקשר הפסוק לרצף הנאום של איוב, קיימת מחלוקת. גישה אחת רואה בפסוק המשך ישיר לפסוק הקודם, ומגדירה את השמחה בנפילת האויב כעוון פלילי חמור [רמב"ן]. לעומת זאת, יש החולקים על כך וטוענים כי שמחה לאיד, פגומה ככל שתהיה, אינה מגיעה לכדי חומרת העוון של כחש בה' שנידון קודם לכן, שכן אין בה אובדן נפש. לשיטתם, הפסוק חוזר לעניין מוקדם יותר בפרק, ומקביל את הפסול שבשמחה על אסון האויב לפסול שבשמחה על עושר חומרי [תקות אנוש].
חלקו השני של הפסוק מתמקד במילה וְהִתְעֹרַרְתִּי, ובו נחלקו הפרשנים לשלושה כיווני חשיבה מרכזיים:
הגישה הראשונה מפרשת את ההתעוררות במישור הרגשי, כהתעוררות פנימית של הנפש לתנועה של גיל ושמחה לנוכח צרת האויב [רלב"ג, רמב"ן, אבן עזרא].
הגישה השנייה רואה בכך פעולה מעשית של התגברות ולקיחת יוזמה. לפי פירוש זה, איוב שולל את האפשרות שהתעורר לקום על אויבו, לנקום בו ולשלם לו כגמולו מתוך מחשבה שכעת, כשהחל ליפול, לא יוכל עוד להשתקם [מצודת דוד, מצודת ציון, תקות אנוש, ביאור שטיינזלץ, רמב"ן].
גישה שלישית וייחודית מרחיבה את אחריותו המוסרית של איוב אל מעבר לעצמו, אל בני ביתו. לפי פירוש זה, איוב לא רק שנמנע מלשמוח בעצמו, אלא אף התעורר לדרוש ולחקור את אנשי אוהלו, כדי לוודא שאיש מהם לא קילל את האויב או הביע רצון לראות בו נקמה [מלבי"ם].
מעבר לאזהרה הידועה שלא לשמוח בנפול האויב פן ה' יראה זאת ויסיר מעליו את כעסו, איוב נמנע משמחה מתוך הבנה עמוקה של ההשגחה האלוהית. הוא זיהה שהרע שפקד את אויבו היה בדיוק אותו רע שהאויב עשה לו בעבר, בבחינת מידה כנגד מידה. עובדה זו הוכיחה כי ה' הוא שפקד את האויב והעניש אותו, ובכך התברר באופן מובהק כי האויב הוא האשם ואיוב הוא החף מפשע [אלשיך, מלבי"ם].