איוב, פרק ל״א, פסוק כ״ג

איוב מסביר את המניעים הפנימיים שגרמו לו להימנע מעשיית רע ולשמור על מוסריות, במיוחד כלפי החלשים. מניעים אלו נובעים ממערכת יחסים כפולה של יראה כלפי ה׳.

הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים כִּי פַחַד אֵלַי אֵיד אֵל מבטאות יראת עונש. איוב נמנע מלהרע משום שהוא פוחד מן ה"איד" – השבר, האסון והעונש שה׳ מביא על הרשעים. לעומת זאת, יש המפרשים כי איוב לא הונע מיראת עונש רגילה, אלא מהפחד לפגוע במידת החסד האלוהית, ומההבנה שאם יימנע מחטא רק בגלל הפחד מן האסון, הרי שהפחד מהעונש הוא זה שעצר בעדו ולא בחירתו המוסרית [אלשיך].

לגבי המשך הפסוק, וּמִשְּׂאֵתוֹ לֹא אוּכָל, הפרשנים מסכימים כי המילה מִשְּׂאֵתוֹ מתארת את כבודו, רוממותו וגדולתו של ה׳, ויש שמוסיפים כי היא מבטאת גם את האימה מכובד משקלו של ה׳ [ביאור שטיינזלץ].

מתוך כך, עולה תמונה של שתי רמות של יראה המשלימות זו את זו: לצד הפחד מהעונש, קיימת "יראת הרוממות". כלומר, גם אלמלא פחד העונש, איוב לֹא אוּכָל – לא היה מסוגל כלל לבצע עוול – מתוך בושה וכבוד כלפי ה׳ הצופה במעשיו [מצודת דוד, מלבי"ם]. יתרה מכך, מתוך ההכרה ברוממותו של ה׳ המשמש כ"אבי יתומים", איוב מבין כי פגיעה בחלש היא למעשה פגיעה בבנו של ה׳, ולכן אינו יכול להניף עליו את ידו [אלשיך].