איוב מצהיר בשבועה על מסירותו להענקת לבוש לעניים ולחסרי הכל, ומתאר בלשון פיוטית את הכרת הטוב של אלו שזכו לעזרתו. פסוק זה ממשיך ומשלים את הרעיון שהוצג בפסוקים הקודמים, העוסקים באדם האובד או האביון שאין לו במה להתכסות [רמב"ן].
המילים אִם־לֹא משמשות כאן כלשון שבועה, שבה איוב נשבע כי דאג לכסות את העני [ביאור שטיינזלץ]. כתוצאה מכך חֲלָצָו, כלומר מותניו של העני [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], בירכו אותו. המילה נכתבת כ"חלצו" אך נקראת "חלציו" [מנחת שי]. איוב ממשיך ומתאר כיצד גופו של העני התחמם וּמִגֵּז, מצמר הכבשים שנגזז מהעדר שלו, שכן הוא תפר עבורו מלבוש ראוי [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מתאר מליצה פיוטית: איוב הלביש את העני, ובתמורה בשרו ומותניו של העני בירכו אותו על החום שהוענק להם.
לצד ההבנה הפשוטה, יש המפרשים את הפסוק כמבטא את עוצמת הברכה שחוזרת אל הנותן. בעוד שהעני נהנה רק מחימום חיצוני שמקורו בצמר הכבשים, הרי שבזכות אותו חימום, הברכה שיצאה מחלציו של העני שרתה על כל גופו של איוב, כך שהנותן נשכר יותר מהמקבל [אלשיך].
בנוסף מציעים הפרשנים לראות בפסוק חלוקה לשני מצבי עוני שונים. המילים אִם־לֹא בֵרְכ֣וּנִי חֲלָצָ֑ו מתייחסות לאדם שהיה חסר לבוש לחלוטין, ואיוב הלביש את בשר מותניו החשופים. לעומת זאת, המילים וּמִגֵּז כְּ֝בָשַׂ֗י יִתְחַמָּֽם מתייחסות לאביון שהיו לו בגדים תחתונים אך חסר לו בגד עליון מחמם, ואיוב סיפק לו מעיל מצמר כבשיו כדי להגן עליו מפני הקור [אלשיך].