איוב מצהיר על חפותו המוחלטת מעוון עבודה זרה, ובפרט מן הנטייה לעבוד את גרמי השמים כדוגמת השמש והירח. הוא מדגיש כי מעולם לא חטא בכך, לא במחשבה נסתרת ואף לא במחוות גוף סמליות.
המילה וַיִּפְתְּ נגזרת משורש פיתוי והסתה [רלב"ג, אבן עזרא]. רוב הפרשנים מסכימים כי וַיִּפְתְּ בַּסֵּתֶר לִבִּי מתייחס לפיתוי פנימי ונסתר לייחס אלוהות למאורות הגדולים בשל אורם הרב [רש"י, מצודת דוד], או לחשוב כי המזלות הם המקור לשפע, להצלחה ולכבוד של האדם [רמב"ן]. איוב שולל מכל וכל את האפשרות שלבו התפתה למחשבות כפירה אלו, המכחישות את קיומו של ה' הנמצא מעל כל צבא השמים [אבן עזרא].
באשר לביטוי וַתִּשַּׁק יָדִי לְפִי, המילה וַתִּשַּׁק מבטאת חיבור ודבקות, בהשאלה מפעולת הנשיקה שבה השפתיים נצמדות [מצודת ציון], וכאן הכוונה לחיבור של היד אל הפה [מלבי"ם]. הפרשנים נחלקו בהבנת משמעות הפעולה הזו, ומציגים שתי גישות מרכזיות:
גישה אחת מפרשת את הביטוי כתיאור של מחווה פולחנית ממשית. על פי פירוש זה, שליחת נשיקה מרחוק אל עבר השמש, הירח והכוכבים הייתה מנהג נפוץ של עבודה זרה בימי קדם טרם תקופת הנביאים, ואיוב מצהיר שמעולם לא ביצע פעולה כזו [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
מנגד, גישה שנייה מבינה את הביטוי כדימוי לבלימת הפה ושמירה על שתיקה. לפי קו מחשבה זה, הנחת היד על הפה נועדה לסתום אותו כדי למנוע ממחשבת הכפירה לצאת החוצה ולהיאמר לאנשים אחרים. איוב מבהיר את צדקתו בדרך של קל וחומר: לא רק שמעולם לא הוצאתי דברי כפירה מפי ושמתי את ידי על פי כדי לשתוק, אלא שאפילו בסתר ליבי לא עלתה מחשבה רעה כזו מלכתחילה [מצודת דוד, רמב"ן, מלבי"ם, אלשיך].