במסגרת הגנתו על רמתו המוסרית, איוב מצהיר על יחסו החומל כלפי עניים וחסרי לבוש, וזאת כמענה ישיר להאשמות שהופנו כלפיו קודם לכן כאילו גזל והפשיט אנשים מבגדיהם [מלבי"ם].
המילה אוֹבֵד מתארת אדם מסכן ואבוד, שכלה והולך לאיבוד בשל מצבו הקשה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מתוך כפילות הלשון בפסוק, עולה הבחנה בין שתי דרגות של עוני ומצוקה: האוֹבֵד הוא אדם הנמצא במצב הקיצוני ביותר של מִבְּלִי לְבוּשׁ – הוא ערום לחלוטין וחסר כל בגד, בין עליון ובין תחתון. לעומתו, האֶבְיוֹן הוא אדם שאמנם יש לו לבוש תחתון בסיסי, אך אֵין כְּסוּת לגופו, כלומר חסר לו הבגד העליון שנועד לכסות ולהגן עליו מפני הקור [אלשיך].
הצהרה זו מנוסחת בלשון תנאי, ומתחברת להמשך דבריו של איוב. הוא מבהיר כי מעולם לא עמד מנגד כשראה אדם במצב כזה, אלא דאג לספק לאותם עניים לבוש מגיזת כבשיו כדי לחמם את גופם. מתוך כך, תגובתם של העניים לא הייתה רק ברכה בפה, אלא ברכה פיזית וישירה מגופם ומחלציהם שהתחממו בזכות עזרתו [מלבי"ם, אלשיך].