איוב חושף את עוצמת הרגשות של הסובבים אותו, המבטאים את תחושותיהם באמצעות דימוי ציורי של אכילת בשר. המונח מְתֵי אָהֳלִי מתייחס לאנשי ביתו ומשרתיו של איוב [רלב"ג].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים קושרת את זעמם של בני הבית למצוות הכנסת האורחים של איוב. איוב נהג להטריח את משרתיו רבות ואף דרש מהם לקום בלילות לפתוח את הדלת לעוברי אורח, כדי ששום גר לא יאלץ ללון בחוץ. עקב הטרחה העצומה, בני ביתו הפכו לאויביו, ומתוך כעס ותסכול אמרו מִי יִתֵּן מִבְּשָׂרוֹ לֹא נִשְׂבָּע, כלומר ייחלו לאכול את בשרו של איוב מרוב זעם ולעולם לא לשבוע מכך [רש"י, אבן עזרא, מצודת דוד, תקות אנוש]. יש המעדנים תיאור זה ומסבירים כי משרתיו של איוב היו למעשה צדיקים ולא באמת התבטאו כך, אלא שהעומס שהטיל עליהם היה כה כבד עד שראוי היה שיאמרו זאת ויבקשו לבלוע אותו חיים מתוך חרון אף [רמב"ן].
מנגד, קיימות גישות המפרשות את הפסוק באור שונה. גישה אחת גורסת כי בני הבית כלל לא כעסו על איוב, אלא דחקו בו לנקום באויבו באכזריות מוחלטת, עד כדי בקשה לאכול מבשרו של אותו אויב מבלי לשבוע [אלשיך]. קו מחשבה אחר הופך את משמעות הפסוק לחיובית לחלוטין ומפרש כי מְתֵי אָהֳלִי הם האורחים עצמם. לפי פירוש זה, האורחים נהנו כל כך מהבשר הטעים שאיוב הגיש להם, עד שייחלו שלא לשבוע ממנו לעולם כדי שיוכלו להמשיך לאכול ממנו עוד ועוד [ביאור שטיינזלץ].