איוב מציג את העונש הראוי לו אם יתברר כי סטה מדרך הישר. הוא אינו מטיל קללה על עצמו, אלא פורש את הגיונו הפנימי וקובע כי אם אכן חטא, מן הראוי והצדק שיספוג פגיעה בעמלו ובהמשכיותו [רמב"ן]. עונש זה נתפס ככבד ומחמיר מאת ה', ונועד לפגוע בפרי עמלו עד כדי סכנת רעב [אלשיך].
בחלוקת הפסוק, החלק הראשון קובע אֶזְרְעָה וְאַחֵר יֹאכֵל, כלומר העונש יתבטא בכך שאדם אחר ייהנה מהיבול שאותו איוב טרח ועמל לזרוע [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
באשר לחלקו השני של הפסוק, המילה יְשֹׁרָשׁוּ מתפרשת בקרב רוב הפרשנים כעקירה והשמדה מוחלטת של השורש [רש"י, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. הפועל מבטא פעולה של הסרה וכריתה של השורשים [מצודת ציון]. עם זאת, קיימת מחלוקת למה בדיוק מתייחסת המילה וְצֶאֱצָאַי שעתידים להיעקר:
הגישה המרכזית רואה בכך המשך ישיר של תיאור השדה, ולפיה הכוונה היא לצמחים וליבול שיוצאים מן הקרקע, אשר ייעקרו כליל יחד עם שורשיהם [מצודת דוד]. גם לדעת [רלב"ג] זהו הפירוש הנכון והמסתבר יותר.
מנגד, מוצגת גישה ולפיה המילה מתייחסת לצאצאים אנושיים, כלומר לבניו של האדם. לפי פירוש זה, המשמעות היא שילדיו ימותו וייעקרו מן העולם [רלב"ג], או שיושמדו בעקבות הרעב הכבד שייווצר מכך שאחרים יאכלו את תבואתם [אלשיך].