בפסוק זה מגיע איוב לשיא בקשתו למשפט צדק, לאחר שסיים להצהיר על חפותו. הוא זועק ומייחל לאוזן קשבת, דורש מענה ישיר מה', ומזמין את יריביו להעלות את האשמותיהם על הכתב כדי שיוכל להתעמת איתן באופן גלוי.
תחילה מבקש איוב מִי יִתֶּן־לִי שֹׁמֵעַ לִי. הפרשנים מסבירים כי איוב מייחל לשופט שיקשיב לתלונתו [רמב"ן], או לאדם שיהיה לו אורך רוח לשמוע את כל דברי ההגנה שלו מבלי לקוץ בהם, ובכך למלא את תשוקתו להישמע [מצודת דוד, אלשיך].
בביאור המילה תָּוִי קיימות שתי גישות מרכזיות בקרב הפרשנים:
הגישה הראשונה מפרשת את המילה מלשון "תו", אות וסימן. כלומר, איוב מתייחס לכתב הטענות שלו, לסימנים ולרשומות שבהם העלה את דבריו [אבן עזרא, רמב"ן, תקות אנוש, ביאור שטיינזלץ]. הגישה השנייה סבורה כי המילה היא מלשון "תאווה", כאשר האות אל"ף חסרה, ומשמעותה היא שזוהי תאוותו ומשאלתו הגדולה ביותר של איוב [מצודת ציון, רלב"ג, אבן עזרא, אלשיך].
משאלתו של איוב היא כי שַׁדַּי יַעֲנֵנִי. הוא מבקש שה' בכבודו ובעצמו ישיב לטענותיו ויחשוף בפניו מהו פשעו [מצודת דוד], או לחלופין שיעיד על צדקתו בדין, כפי שכבר העיד עליו בעבר שהוא איש תם וישר [רש"י, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. איוב מדגיש כי הוא חפץ לעמוד למשפט רק מול ה', ואינו מעוניין בטענות של גורמים אחרים [רמב"ן].
בנוגע לסוף הפסוק, וְסֵפֶר כָּתַב אִ֣ישׁ רִיבִֽי, קיימות מספר נקודות מבט. הגישה המרכזית היא שאיוב מאתגר את יריביו ומבקש שיכתבו את כל האשמותיהם נגדו בספר מסודר. כך הדברים יהיו גלויים, יעמדו למבחן הדורות הבאים, ויתברר עם מי הצדק [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. איוב כה בטוח בחפותו, עד שהוא מוכן לקבל עליו כל שטר טענות שיכתבו יריביו על מעשיו, ובלבד שה' יהיה זה שישפוט אותו [רמב"ן]. מנגד, יש המפרשים כי "איש ריבי" אינו היריב המאשים, אלא דווקא סנגור שיבוא לריב את ריבו של איוב ולהגן עליו [אבן עזרא]. פירוש נוסף מציע כי הספר עצמו הוא רוחני, ומייצג את הרישום האלוהי של מעשי איוב [אלשיך].
גישה ייחודית ושונה לחלוטין מציג המלבי"ם, הקורא את הפסוק כדו שיח בין איוב ליריבו. לפי פירוש זה, היריב המתווכח עם איוב הוא זה שאומר לו כי הפצעים והנגעים שעל בשרו הם תָּוִי – האותיות והסימנים שה' חרת בו, והם מצטרפים יחד לכדי סֵפֶר שכתב ה' המעיד ורושם את חטאיו של איוב.