איוב מציג את התנהגותו המוסרית באמצעות שאלה רטורית על יחסו לחלשים בחברה. המילה וְאֹכַל מתפרשת כתמיהה: "והאם אכלתי?", והמילה פִּתִּי מכוונת ללחמי ולמזוני [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. איוב טוען כי מעולם לא אכל את לחמו לבדו מבלי לחלוק אותו עם היתום. טענה זו משתלבת בהגנתו הכללית, שבה הוא מצהיר כי אילו היה נוהג באנוכיות ואוכל לבדו, לא היה לו מה להשיב כאשר ה׳ יקום לשפוט אותו [מלבי"ם].
ישנה התייחסות מיוחדת לכך שאיוב מציין דווקא את היתום כמי שאוכל עמו מאותו הלחם, בניגוד לנזקקים אחרים. איוב נהג להביא את היתומים לאכול ממש על שולחנו, בעוד שאלמנות לא הזמין אל השולחן כדי להימנע מחשד, ועניים אחרים לעיתים העדיפו לאכול בפרטיות ביתם. משום כך איוב מדגיש כי מעולם לא היה יושב לאכול את לחמו לבדו, אלא אם כן דאג שהיתום כבר אכל ממנו קודם לכן [אלשיך].