איוב ממשיך בשבועת החפות שלו, ומצהיר כי לא נתן ללבו ללכת שולל אחר יפי הבריאה, כוחם של גרמי השמים או תחושת ההצלחה החומרית. הוא מבהיר כי נמנע מלחטוא במחשבתו לנוכח תופעות הטבע המרשימות ביותר.
הפרשנים מסכימים כי המילה אוֹר בפסוק מתייחסת לשמש. המילה יָהֵל משמעותה יאיר ויזרח, במיוחד כאשר השמש נמצאת בשיא גבורתה והילתה [רש"י, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. הצירוף וְיָרֵחַ יָקָר מתאר את הלבנה כאשר היא זוהרת, מכובדת ומאירה בעוצמה, כפי שקורה באמצע החודש כשהיא מלאה [אבן עזרא, מצודת ציון]. המילה הֹלֵךְ מצביעה על כך שהירח מוסיף ומגביר את אורו [רש"י, מצודת דוד], או על מסלולו המעגלי במהלך החודש [רמב"ן].
לגבי משמעות ההצהרה של איוב, המקורות מציגים מספר גישות המשלימות זו את זו. הגישה הראשונה קושרת את הפסוק לאיסור עבודה זרה ואמונת המזלות. בימי קדם נהגו לעבוד את שני המאורות, ואיוב מעיד כי מעולם לא עבד אותם בסתר [תקות אנוש]. הוא מצהיר כי לא ייחס את עושרו והצלחתו לכוכבים, לממשלת הירח או להשפעת השמש, ולא טעה לחשוב שהם מקור הברכה [מלבי"ם, אלשיך].
גישה שנייה מפרשת את הפסוק על רקע יחסו של איוב להצלחה חומרית. על פי כיוון זה, איוב מצהיר כי גם כאשר רבה עושרו, הוא לא נתן לעצמו לשקוע בשמחה גאוותנית ולא הביט באור השמש והירח מתוך תחושת זחיחות [רמב"ן]. יש אף שפירשו כי איוב נמנע בכוונה מהתבוננות ביופיים של המאורות כדי שלא להיסחף אחר שמחות העולם הזה, כאשר המילה יָקָר מבטאת גם תחושה של אורה ושמחה [תקות אנוש, רמב"ן].
גישה נוספת מציגה רובד פילוסופי, ולפיו איוב נמנע מלחקור את טבעם של גרמי השמים מתוך חשש לכפירה. הוא סירב להעסיק את מחשבתו בשאלות כגון האם העולם קדמון או נברא, משום שפקפוק בחידוש העולם מהווה עוון והכחשה של ה' [תקות אנוש].