התמוטטות פתאומית של מציאות החיים והמעבר החד מיציבות וחסד למצב של אימה ואובדן תקווה, עומדים במרכז תיאור מצבו הקשה של איוב. המילים הָהְפַּךְ עָלַי בַּלָּהוֹת מבטאות מציאות שבה קבוצה של חרדות, סיוטים ומבוכה הפכו את פניהם ובאו עליו בבת אחת [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, תקות אנוש], ויש המפרשים כי בלהות אלו הם שדים [רש"י].
האימה תוקפת את איוב ורודפת אותו, כפי שמתואר במילים תִּרְדֹּף כָּרוּחַ נְדִבָתִ֑י. הפרשנים נחלקו בשאלת משמעות המילה נְדִבָתִ֑י. גישה אחת מסבירה כי הכוונה היא לנפשו של איוב. הנפש מכונה "נדיבה" משום שהיא מעניקה מטובה ומשפיעה חיים לכל איברי הגוף, ועתה החרדות רודפות אותה כרוח עזה המעיפה קש ומוץ [מצודת דוד, מצודת ציון, רלב"ג]. גישה שנייה מפרשת את המילה כפשוטה, ורואה בה ביטוי לרוח הנדיבה, למידותיו הטובות ולמעמדו הרם כמנהיג נדיב בעמים, אשר נרדפים ונדחפים כעת מפני רוח רעה [רש"י, רמב"ן, ביאור שטיינזלץ, תקות אנוש].
תחושת האובדן מגיעה לשיאה במילים וּכְעָב עָבְרָה יְשֻׁעָתִי. הישועה, שהייתה רגילה לבוא אליו בעבר, חולפת ונעלמת כעת במהירות כמו ענן (עב) השט בשמיים [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, תקות אנוש]. בניגוד לענן רגיל המביא עמו גשמי ברכה, ענן הישועה של איוב חולף מבלי להוריד טיפת עזרה, בעוד הרוח מביאה עליו עננים של צרה ומרחיקה את תקוותו עד כדי ייאוש ורצון למות [מלבי"ם]. יש אף מי שמוסיף כי המילה "ישועתי" מתייחסת גם היא לנפש, שכן תפקידה להושיע את הגוף ולשמור עליו [רלב"ג].
מנגד, קיימת גישה פרשנית שונה לחלוטין הקוראת את הפסוק לא כתיאור של סבל ההווה, אלא כגעגוע לעבר המפואר. לפי קו מחשבה זה, בימים עברו, כאשר היו באות על איוב צרות ובלהות, מזלו הטוב או זכות צדקתו ונדיבותו היו רודפים את הצרות כרוח ומגרשים אותן, ומיד הייתה מגיעה ישועתו במהירות של ענן חולף [אבן עזרא, אלשיך].