אנשים אלו, שנדחקו לשולי החברה וגורשו ממקומות היישוב, נאלצו למצוא לעצמם מחסה בתנאי טבע קשים וקיצוניים. מחוסר ברירה, הם התרחקו מחברת בני אדם והפכו את השממה למקום מגוריהם.
המונח בַּעֲרוּץ נְחָלִים מתבאר בכמה רבדים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בתיאור גיאוגרפי של נקיקים, חריצים ופרצות שהמים חצבו סביב ערוץ הנחל, או בארץ מלוחה ומבוקעת. לצד זאת, יש המדגישים את הממד הפסיכולוגי והחברתי של המיקום: זהו מקום מאיים שמעורר פחד ואדם רגיל חושש לרדת אליו [אבן עזרא]. המגורים באזורים אלו נכפו עליהם משום שלא הורשו להיכנס אל העיר [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד], או משום שבחרו להסתתר שם מאימת בני האדם, שכן בגלל רעבונם הכבד נאלצו לגזול ופחדו מנקמה [תקות אנוש]. גישה נוספת רואה בביטוי תיאור למקום שפל, הנחות והגרוע מכל הנחלים [אלשיך].
בהיעדר קורת גג, הם נאלצו לִשְׁכֹּן חֹרֵי עָפָר וְכֵפִים, כלומר למצוא מסתור בתוך נקבים, מחילות ומערות באדמה. המילה וְכֵפִים מתבארת על ידי מרבית המפרשים כתרגום למילה סלעים, כך שהם התגוררו בנקרות הצורים. מנגד, יש המפרשים את המילה מלשון הסתרה וכיסוי, המעידה על כך שמדובר במקומות חלולים ונסתרים שנועדו להחביא את יושביהם מעין כל [תקות אנוש].