איוב מבטא את ההשפעה ההרסנית של סבלו, ומתאר מצב של התפוררות גופנית ונפשית עמוקה הפוגעת במעטפת החיצונית שלו ובתוכו פנימה במקביל.
הפרשנים מסכימים כי המילים עוֹרִי שָׁחַר מצביעות על כך שעורו של איוב השחיר כתוצאה ממחלתו הקשה [אבן עזרא]. יש המדייקים כי ההשחרה נגרמה מ"מרה שחורה" ששרפה את עורו [תקות אנוש]. בהקשר רחב יותר, תיאור זה מתחבר לפסוק הקודם, בו איוב מדמה את עצמו לתנים; כשם שהתן מקונן וצבעו שחור, כך גם עורו של איוב השחיר מרוב סבל [מלבי"ם].
הפגיעה אינה נעצרת בעור, אלא חודרת לעומק הגוף, כפי שמתבטא במילים וְעַצְמִי חָרָה מִנִּי חֹרֶב. הפרשנים מסבירים כי המילה חָרָה מציינת יובש קיצוני ומצב של דבר שנחרך ומתייבש מפני חום האש [רש"י, רלב"ג, מצודת ציון], והמילה חֹרֶב משמעותה חום עז [מצודת ציון]. רוב הפרשנים מבארים כי שלד עצמותיו של איוב התייבש ונשרף מלהט החום של מחלתו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, תקות אנוש]. בדומה לדימוי התנים, גם כאן ישנה הקבלה לבנות היענה מהפסוק הקודם, השוכנות במדבריות חמים וצחיחים, בדומה לעצמותיו של איוב שיבשו מרוב חום [מלבי"ם].
לצד הפירוש הפיזי, גישה נוספת מאירה את הממד הנפשי של הסבל. ההידרדרות הגופנית והיובש הפנימי משקפים את האבל הכבד של איוב על מות בניו ובנותיו [תקות אנוש]. מנקודת מבט זו, היובש והחום שבעצמות אינם רק תסמין של מחלה גופנית, אלא תוצאה של סערת רגשות קיצונית ואש של ייסורים פנימיים המכלים את גופו מבפנים [אלשיך].