בחסות החשיכה, ייסוריו של איוב מגיעים לשיאם, ותחושתו היא שגופו קורס מבפנים ומבחוץ. הכאב והחולי מכבידים עליו במיוחד בשעות הלַיְלָה, ומונעים ממנו כל אפשרות למנוחה.
המילה נִקַּר מתפרשת על ידי רוב הפרשנים מלשון נקיבה, חדירה ושבירה. הכאב חודר עמוק אל תוך הגוף, עד שאיוב מרגיש כאילו עֲצָמַי מנוקבות ממש במקבת [מצודת ציון, רלב"ג, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, תקות אנוש]. יש המסבירים כי הייסורים והעוני הם אלו שמנקרים בעצמותיו [אבן עזרא], בעוד אחרים מפרשים זאת כתיאור פיזי מחריד של תולעים המנקרות ואוכלות את בשרו מעל העצם [רש"י], או כתחושה שהעצמות הופשטו ונעקרו לגמרי מן הבשר שעטף אותן [אלשיך].
לגבי התיבה וְעֹרְקַי, הגישה המרכזית נשענת על קשר לשוני לשפה הערבית ומזהה את המילה כגידים או כלי דם [רש"י, אבן עזרא, רמב"ן, מצודת ציון]. לפי גישה זו, גם בשעות הלילה המיועדות לשינה, הגידים וכלי הדם לֹא יִשְׁכָּבוּן ואינם זוכים למנוחה. הם פועמים ודופקים בחוזקה ללא הפסקה, כתוצאה מהכאב העז ומהחום הגבוה של המחלה [מצודת דוד, רלב"ג, מלבי"ם, תקות אנוש], או בשל התחושה שהם ניתקו ממקומם הטבעי [אלשיך].
מנגד, קיימת גישה פרשנית שונה המפרשת את המילה וְעֹרְקַי מלשון עריקה, בריחה ומרדף, כלומר רודפיו ואויביו של איוב. לפי פירוש זה, אויביו אינם שוכבים לישון על מיטתם בלילה, אלא מתכוננים וקמים מוקדם בבוקר כדי להתייצב מולו [רש"י, רמב"ן]. עם זאת, יש ששללו את הפירוש הזה והדגישו כי אין לו מקום כאן, שכן ההקשר הרציף של הפסוק עוסק באופן מובהק בייסוריו הגופניים של איוב ולא באויבים חיצוניים [תקות אנוש].