איוב מתאר בפסוק זה את השפלות הקיצונית של האנשים אשר לועגים לו כעת, ומדגיש את הפער בין מעמדם הנחות לבין חוצפתם כלפיו.
תחילה הוא מכנה אותם בְּנֵי נָבָל, כלומר בנים של אנשים פחותים, נבזים, רשעים ומשוקצים [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. בנוסף הם מוגדרים כבְּנֵי בְלִי שֵׁם, משום שלאבותיהם לא היה כל מעמד או מוניטין בחברה [מצודת דוד]. אלשיך מוסיף רובד רעיוני ומסביר כי בעוד שרשעים בדרך כלל מאבדים את שמם רק לאחר מותם, אנשים אלו כה בזויים עד שהם חסרי שם כבר במהלך חייהם. הוא אף מציע משל לשוני: כשם שבשפה יש פועל ושם עצם שיש להם משמעות עצמאית, ויש מילות קישור שאין להן משמעות בפני עצמן, כך אנשים אלו משוללים "פועל" של מעשים טובים וחסרי "שם" של ייחוס, ולכן הם נחשבים כריקים מכל.
בשל פחיתותם זו, הם נִכְּאוּ מִן הָאָרֶץ. המילה נִכְּאוּ מבטאת מצב של שבירה, דיכוי ונכאות רוח [רש"י, מצודת ציון, רלב"ג]. הפרשנים מציעים שני כיוונים מרכזיים להבנת תיאור זה. הגישה הראשונה מפרשת זאת כהשוואה למעמדם: הם שפלים, נמוכים ונכנעים יותר מהאדמה עצמה, או לחלופין, שפלים יותר מכל שאר אנשי הארץ [רלב"ג, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. הגישה השנייה רואה בכך תיאור של דחייה חברתית: בשל רשעתם וייחוסם הנחות, החברה דחתה אותם, איש לא חנן אותם והם הורחקו מכל התאגדות אנושית [מלבי"ם, מצודת דוד]. רש"י מציין כי בעבר היה זה איוב עצמו שהיה משפיל אותם ומרחיק אותם.
מתוך תיאור זה עולה עומק הטרגדיה של איוב. דווקא אותם אנשים שנדחו מהחברה, שכוחם סר והזמן השליכם ארצה, הם אלו שכעת לועגים לו, שרים עליו שירי גנאי ויורקים בפניו מתוך תחושה שהוא מאוס בעיניהם. מציאות זו, שבה האנשים השפלים והבזויים ביותר עולבים בו, ממחישה עד כמה עמוקה תהום ההשפלה שאליה נפל איוב [תקות אנוש, מצודת דוד].