איוב, פרק ל׳, פסוק כ״ג

ההכרה בסופיות החיים ובגורל המשותף לכל בני האדם עומדת במרכז תחושת הייאוש של איוב, המבין כי ייסוריו הקשים מובילים אותו אל קצו.

בתחילת דבריו מצהיר איוב כִִּי יָדַעְתִּי מָוֶת תְּשִׁיבֵנִי. מתוך חולשתו העצומה ותשישותו, איוב מבין כי דרכו מובילה במהירות אל המוות [מצודת דוד, מלבי"ם]. המילה תְּשִׁיבֵנִי מתייחסת מבחינה דקדוקית לאותה חולשה, שהיא זו שתשיב אותו אל קצו [מלבי"ם]. פעולת ההשבה למוות מתפרשת גם כביטוי לחוקיות הבריאה, בדומה לגזר הדין שניתן לאדם הראשון: "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" [רמב"ן].

בהמשך מתאר איוב את יעדו הסופי כוּבֵית מוֹעֵד לְכָל חָי. המילה מוֹעֵד מתפרשת כאן במשמעות של מקום מיועד, מזומן ומוכן מראש [אבן עזרא, מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שביטוי זה מכוון אל הקבר, המשמש כתחנה הסופית וכמקום המפגש שאליו עתידים להגיע כל היצורים החיים ללא יוצא מן הכלל.

לצד הפירוש הפיזי, קיימת גם התבוננות פנימית המפרידה בין גורל הגוף לגורל הנפש. לפי גישה זו, בעוד שהגוף החומרי והמיוסר שב אל עפר המוות ומתכלה, הרי שהביטוי וּבֵית מוֹעֵד לְכָל חָי מתייחס דווקא לחלקים שנותרים תמיד בחיים – הנפש, הרוח והנשמה. עבורם, המוות אינו חידלון אלא מעין מועד של שמחה והילולה בעולם העליון. מתוך פער זה עולה תלונתו הכפולה של איוב: הוא מצר על כך שהופקר בידי השטן האכזר, ושואל מדוע נגזר על גופו לסבול ייסורים קשים כל כך עד שיישבר וימות, בעוד נפשו נשמרת וזוכה לעדן [אלשיך].