מעבר חד מפריד בין עברו המזהיר של איוב לבין ייסוריו בהווה, וכעת הוא מבטא את השבר הנפשי העמוק ואת תחושת חוסר האונים שאליה נקלע. המילה וְעַתָּה ממחישה את הניגוד לעבר; הפרשנים מסבירים כי לאחר שהישועה שהייתה מנת חלקו בימים קדמונים, בין אם ישועתו שלו ובין אם כוחו להושיע אחרים, חלפה ועברה לה כענן, לא נותר לו אלא להתאבל על מצבו [רמב"ן, אבן עזרא ומצודת דוד]. אלשיך מוסיף זווית אישית, ומסביר שאיוב מצר על כך שאינו יכול עוד לעזור לעניים כבעבר, שכן תחילת צרותיו הייתה אובדן רכושו שמנע ממנו להמשיך במעשי הצדקה.
מתוך ייאוש זה, איוב זועק עָלַי תִּשְׁתַּפֵּךְ נַפְשִׁי. ביטוי זה זוכה למספר פירושים: יש המפרשים זאת כסערת רגשות ובכי תמרורים, כאדם שרוחו פועמת וסוערת בקרבו מרוב צרה [רש"י וביאור שטיינזלץ]. מלבי"ם מדמה שפיכה זו לזרם מים עז הניתך מן העננים. מנגד, פרשנים אחרים רואים בכך תיאור של דעיכה פיזית ונפשית כמעט עד מוות, מצב שבו חייו הולכים ונשפכים ונפשו מבקשת לצאת ולעזוב את גופו [רלב"ג ומצודת דוד].
הסיבה להתפרקות זו היא כי יֹאחֲזוּנִי יְמֵי־עֹנִי. המילה עֹנִי מפורשת כאן לא רק כדלות חומרית, אלא מלשון עינוי וייסורים קשים [מצודת ציון וביאור שטיינזלץ]. הייסורים הללו מתוארים ככוח אקטיבי האוחז בו; הימים לופתים וכולאים אותו כדי שלא יוכל לברוח מהכאב, וכופים על נפשו להיות מושפלת, מבלי שתבוא שום ישועה שתוציא אותו מידם [רש"י, מצודת דוד ומלבי"ם].