איוב, פרק ל׳, פסוק ט״ז

לאחר שעברו המזהיר ויכולתו להושיע עניים חלפו כענן, איוב שוקע באבל ובחוסר אונים. וְעַתָּה, מתוך ייאושו, הוא זועק עָלַי תִּשְׁתַּפֵּךְ נַפְשִׁי, קריאה המבטאת סערת רגשות ובכי תמרורים, או לחלופין דעיכה שבה חייו נשפכים ממנו והוא קרוב למוות. הסיבה להתפרקות זו היא כי יֹאחֲזוּנִי יְמֵי־עֹנִי, כלומר ימי עינוי וייסורים קשים הלופתים וכולאים אותו. הכאב אוחז בו ומונע ממנו לברוח, וכך נפשו נותרת מושפלת וללא כל תקווה לישועה.