איוב, פרק ל׳, פסוק כ״א

איוב פונה אל ה' בכאב ומלין על השינוי הקיצוני והבלתי מוסבר ביחסו אליו, תוך שהוא מעמת בין טבעו הרחום של ה' לבין הייסורים הקשים שהוא חווה.

בביאור המילים תֵּהָפֵךְ לְאַכְזָר לִי, הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שאיוב מביע תמיהה על כך שמידותיו של ה' השתנו לכאורה. הרי מידתו הטבעית של ה' היא רחמים, וכלפי איוב הוא הפך להיות אכזר, או לחלופין, ה' שינה את יחסו הקודם כלפי איוב, שבעבר היה מלא ברחמים [רמב"ן, מצודת דוד]. לעומת זאת, פירוש שונה לחלוטין מציע כי המילה לְאַכְזָר אינה מתארת את ה', אלא ישות אחרת. איוב זועק על כך שה' הפנה את פניו ומסר אותו לידיו של מי שאכזר כלפיו, הלוא הוא השטן. טענתו היא שגם אם נדבק בו עוון שדורש מירוק, הדין היה צריך להיעשות ישירות על ידי ה' מתוך רחמים, ולא על ידי מסירתו לשליטתו של השטן תוך פגיעה בגופו [אלשיך].

בהמשך הפסוק, איוב מתאר את עוצמת הפגיעה: בְּעֹצֶם יָדְךָ תִשְׂטְמֵנִי. הפרשנים מסבירים כי המילה בְּעֹצֶם משמעותה בכוח ובחוזק, והמילה תִשְׂטְמֵנִי מבטאת שנאה, נטירת איבה ושמירת טינה [מצודת ציון, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. לפיכך, איוב קובל על כך שה' משתמש בתוקף כוחו כדי להראות לו איבה ולשנוא אותו [מצודת דוד, רלב"ג].

על פי הגישה הרואה בחלקו הראשון של הפסוק תלונה על מסירת איוב לשטן, חלקו השני של הפסוק משלים את הטענה: איוב מצהיר כי לו ה' היה מעניש אותו ישירות, גם אם היה מפחיד ושונא אותו בכוחו הגדול במילים בְּעֹצֶם יָדְךָ תִשְׂטְמֵנִי, הרי שמתוך רחמיו והבחנתו בין צדיק לרשע, ה' היה בוחן את מעשיו של איוב ומשקיט את כעסו. הייסורים המתמשכים נובעים אפוא מההפקרה לידי האכזר [אלשיך].