איוב ממחיש את אבלו ובכיו הבלתי פוסקים באמצעות משל לבעלי חיים המוכרים בקולות הנהי והיללה שלהם. המילים אָח ורֵעַ מבטאות דמיון, חברות וקרבה. תַּנִּים מזוהים כמין נחש [מצודת ציון], או כבעל חיים שקולו מזכיר המיה של נשים מקוננות [תקות אנוש]. בְנוֹת יַעֲנָה מוגדרות כמין עוף [מצודת ציון], אף שזהותו המדויקת אינה ברורה לחלוטין [תקות אנוש].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שההשוואה לחיות אלו נובעת מכך שטבען לצעוק, ליילל ולבכות תמיד וללא הפסק, וכך הפך איוב לדומה להן בעוצמת ותדירות יללותיו.
לצד הדימוי הפיזי של הבכי, ישנם פרשנים המצביעים על הטרגדיה החברתית העולה מן ההשוואה. איוב חש שבעיני סביבתו הוא נתפס כאותן חיות שנועדו לקונן בטבען, ולכן איש אינו שם לב לזעקתו או מתעורר לרחם עליו [מלבי"ם]. יתרה מכך, בעוד שאצל חיות אלו קיימת השתתפות בצער, וכאשר אחת מהן נאנקת כולן מצטרפות וזועקות יחד עמה, איוב מוצא את עצמו מבודד לחלוטין, שכן בני האדם שסביבו אינם משתתפים בצערו ואינם זועקים עמו [אלשיך].