איוב, פרק ל׳, פסוק כ״ז

סבלו של איוב ניכר בסערה פנימית בלתי פוסקת של אש וחולי, הגורמת לכך שמֵעַי רֻתְּחוּ ומתחממים, וְלֹא־דָמּוּ ואינם יכולים לנוח ולהפסיק מסערתם. במקביל לכאב הפנימי, קִדְּמֻנִי יְמֵי־עֹנִי, שכן ימי הסבל באו לפניו וסוגרים עליו גם מבחוץ. לחלופין, רתיחת המעיים אינה מחלה פיזית אלא ביטוי לחמלה ולרחמים שחש איוב בעבר כלפי סבלם של אחרים. מתוך כך הוא זועק על חוסר הצדק, שכן כמי שהתפלל על חבריו הוא היה ראוי להיענות בטובה מאת ה', אך תחת זאת ימי הייסורים הקדימו לבוא דווקא אליו.