איוב מצהיר בשבועה נחרצת, או לחלופין כתמיהה רטורית, אִם־לֹא בָכִיתִי והזדהיתי תמיד עם סבלו של לִקְשֵׁה־יוֹם, אדם שסובל מצרות, מעוני וממזל רע. בנוסף לבכי הפיזי הוא מעיד כי גם עָגְמָה נַפְשִׁי לָאֶבְיוֹן, כלומר הוא חש דאגה ויגון עמוק כלפי העניים. כפילות זו בין הבכי הממשי לצער הנפשי באה להדגיש כי השתתפותו בסבלם לא הייתה רק במחשבה, אלא התבטאה גם באופן גופני, ולכן ייסוריו הפיזיים אינם מוצדקים. מתוך דברים אלו עולה תסכולו על חוסר הצדק שבעונשו, שכן אילו היה מתאכזר לחלשים היה מבין את משפט ה', אך לאור רחמנותו הוא אינו מבין מדוע באה עליו הצרה.
איוב, פרק ל׳, פסוק כ״ה
אִם־לֹ֣א בָ֭כִיתִי לִקְשֵׁה־י֑וֹם עָֽגְמָ֥ה נַ֝פְשִׁ֗י לָאֶבְיֽוֹן׃
שיתוף הפסוק
רוצים להנציח נופל?
הקדש פסוק זה לחלל צה״לנעזרתם בפירוש שלנו ומצאתם בו ערך?
עזרו לנו להגדיל תורה ולהאדירה. תחזוקת האתר והשבחת התוכן כרוכות בהוצאות מרובות. תרומה קטנה שלכם תסייע לנו להחזיק את הפלטפורמה ותהפוך אתכם לשותפים מלאים בהנגשת חוכמת המקרא.
תרמו עכשיומה דעתכם על הפירוש?
התחברתם? יש לכם חידוש או הארה על הפסוק שלמדתם כאן? נשמח לשמוע!
ההערות שלכם חשובות לנו ועוזרות לשפר את הפירוש.