הפסוק מציג רגע חסר תקדים בהיסטוריה, שבו סדרי הטבע השתנו לחלוטין לא ביוזמה אלוהית ישירה, אלא בעקבות ציווי של אדם.
המילים וְלֹא הָיָה כַּיּוֹם הַהוּא מתארות אירוע פלאי שבו גרמי השמים קפאו במקומם [ביאור שטיינזלץ]. מעבר לעצם הנס, יש המפרשים מילים אלו גם כפשוטן – זהו היום הגדול והארוך ביותר שהיה אי פעם מבחינת התמדת האור [אברבנאל].
ייחודו של הנס מודגש במילים לִשְׁמֹעַ ה' בְּקוֹל אִישׁ. הפרשנים עומדים על ההבדל המהותי בין נס זה לניסים אחרים בהיסטוריה שבהם השתנו סדרי בראשית, כדוגמת עצירת השמש על ידי משה או נקדימון בן גוריון, או נסיגת השמש לאחור בימי חזקיהו. בניגוד לניסים שנעשו כהוכחה ומופת [רד"ק], ניסים שהתרחשו ביוזמת ה׳ בלבד, או ניסים שבאו בעקבות תפילה, בקשה ותחנונים – כאן התרחש דבר חידוש: יהושע לא התפלל אלא השמיע קול, גזר והוציא ציווי מוחלט מפיו, וה׳ שמע וקיים את דברו [מלבי"ם, אלשיך].
מדוע בעצם נדרש נס כה עצום? הרי ה׳ יכול היה להשמיד את האויבים ברגע אחד ללא עיכוב השמש והירח [אלשיך], והישועה ממילא כבר הייתה מובטחת וקרובה בדרך הטבע [מלבי"ם]. על כך עונה סוף הפסוק: כִּי ה' נִלְחָם לְיִשְׂרָאֵל. מטרת הנס לא הייתה עצם ההצלה מהאויב, אלא פרסום והודעה לעין כל שה׳ הוא זה שנלחם עבור עם ישראל [מלבי"ם, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. ה׳ רצה במכוון לקיים את גזירתו של יהושע כדי להראות שהוא חפץ לעשות את רצון יראיו [אלשיך].
עם זאת, מתעוררת השאלה: האם היענות כזו מוכיחה שמעלתו הנבואית של יהושע הייתה גדולה מזו של משה רבנו? כדי למנוע טעות זו, באות המילים כִּי ה' נִלְחָם לְיִשְׂרָאֵל להבהיר רובד נוסף: הנס העצום לא נבע בהכרח ממעלתו האישית של יהושע, אלא נעשה בזכותם של עם ישראל ובעבורם [אברבנאל].