מפלתם של האויבים במערכה זו נפתחת בהתערבות אלוהית ישירה, המייצרת שרשרת של תבוסה, מנוסה ומרדף. ה' חולל בקרב המחנה הנגדי חרדה, בלבול ומהומה, כפי שמשתמע מהמילה וַיְהֻמֵּם [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. בעקבות זאת, ספגו האויבים את תבוסתם הראשונה, כאשר ישראל הכו אותם מַכָּה גְדוֹלָה בְּגִבְעוֹן [ביאור שטיינזלץ].
כיוון שהוכו, החלו האויבים לנוס, ויהושע וצבאו דלקו בעקבותיהם דֶּרֶךְ מַעֲלֵה בֵית חוֹרֹן, היא הדרך ההררית העולה לאותו אזור [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. המרדף נמשך לאורך נתיב הבריחה עַד עֲזֵקָה וְעַד מַקֵּדָה, תוך כדי שישראל ממשיכים להכות בנסים ללא הרף [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
לצד הלחימה הפיזית, המרדף לווה בנס ממוקד ועל טבעי. אבני האלגביש שניחתו מן השמים על האויבים עד עזקה, פעלו באורח פלאי: הן פגעו אך ורק בבורחים, וסרו מן המקומות שאליהם הגיעו ישראל. כך נוצר מצב שבו חיילי ישראל הרודפים דרכו בדיוק באותם מקומות שבהם עמדו האויבים רגע קודם לכן, אך האבנים לא פגעו בהם כלל, אלא המשיכו לרדוף מלמעלה אחר הנסים בלבד [מלבי"ם].